איך יצאה הסדרה "צ'אפלווייט" המבוססת על סטיבן קינג

ב -23 באוגוסט בערוץ האמריקאי Epix (ברוסיה - באמדיאטקה) מתחילה הסדרה "Chapelway". הוא מבוסס על סיפור קצר מאת סטיבן קינג "יישוב ירושלים" - הקדמה לרומן "לוט" (הוא מתורגם גם כ"חלקו של סאלם "או" לוט סאלם ").

הסופרים ג'ייסון ופיטר פילארדי והבמאי בר סטיירס לקחו את עלילתו של קינג לדרמה יוצאת דופן על מורשת משפחתית ואובססיה. לכן ההצגה לפעמים ממש מפחידה. למרות שהממושכות והאלמנטים המיסטיים הצפויים מדי, מקלקלים בחלקם את האווירה.

סיפור על אכזריות אנושית

בילדותו ניסה צ'ארלס בון (אדריאן ברודי) להרוג אב מוטרד. בשל כך התרחק הגיבור מקרובי משפחתו ונסע שנים רבות. אך לאחר מות אשתו, צ'ארלס עובר עם שתי בנותיו ובנו לצ'אפלווייט - אחוזתו של בן דודו המנוח סטיבן. הוא שוכר את האומנת רבקה מורגן (אמילי המפשייר) ומנסה להקים עסק בעיירה הסמוכה פריצ'רס קורנר.

מסתבר שכל המחוז לא אוהב את משפחת בון, בהתחשב בהם כמטורף ומסוכן. צ'ארלס מנסה ללא הצלחה להוכיח לאחרים שהוא רוצה לחיות בשלום ולפתח את העיר. אך עד מהרה מתחילים להתרחש פשעי אלימות בסביבה, וכל האשמה מוטלת על הבונס. בינתיים, לגיבור מתחיל להיות חזיונות מוזרים.

בואו נעשה הסתייגות מיד שיש לייחס את "צ'אפלווייט" לסלובורנים - סיפורים בהם העלילה מתפתחת לאט מאוד, ומכריחה בהדרגה אווירה קודרת. אחרי היכרות דינאמית מלאה בהגזמה אַכְזָרִיוּת, הפעולה תאט במשך זמן רב על מנת להכיר לצופה את הדמויות הראשיות ואת המקום החדש שבו התיישבו. במקרה זה, ניתן לתפוס גישה זו בשתי דרכים.

מצד אחד, הוא מאפשר לך לחשוף טוב יותר את החלק המוצלח ביותר בסדרה. צופה מתחשב יבין שהמחברים לא מדברים כל כך הרבה על מפלצות, רציחות וחזיונות, אלא על בעיות משפחתיות ומערכות יחסים בין אנשים. יתר על כן, הנושא מוצג ברוח "הבתים הרדופים על הגבעה"מייק פלנגן, או אפילו" גלגול נשמות "ארי אסטייר.

"צ'אפלווייט" מדבר על ערך הקשרים המשפחתיים: לא בכדי נוספו ילדיו של צ'ארלס לעיבוד הקולנועי, שלא היו במקור. התקשורת ביניהם עם אביהם נראתה חמה ומרגשת ככל האפשר. הבולטת במיוחד היא בתה הצעירה ביותר של לואה, הטראומה לפיזית ונפשית, בגילומה של סירנה גולמגאוס.

יחד עם זאת, "צ'אפלווייט" חושף את הנושא המועדף על אותו אסטייר: המשפחה שלך היא התא שלך, אין מנוס מתורשה. לכן הטירוף הגובר של הגיבור הוא כה חזק. צ'ארלס מנסה לשכנע את כולם שהוא רחוק ככל האפשר מהזרות של קרוביו, אך בהדרגה הוא עצמו הולך לדרכם.

מאידך גיסא, סיפורים שאינם ממהרים גוררים לעיתים יותר מדי עלילה. ב- "Chapelway" עד 10 פרקים, ולפעמים צריך להסיח את הדעת מהמחברים כדי לעשות משהו כדי לשמור על התזמון. נראה כי יחסי הלובנים עם תושבי העיר השכנה משלימים היטב את הפעולה: תושבים אופייניים מפחדים מהחדש ומאשימים את כל פחדיהם באויב אחד, שהם עצמם המציאו. אבל הסיפורים האישיים של תושבי פינת פריצ'ר רחוקים מלהיות תמיד מעניינים ונראים כמו מילוי פשוט - קווי צד שצריכים לסתום את הזמן.

מתח מוצלח ואימה פשוטה

התיישבות ירושלים סטפן קינג האווירה שלה ואפילו סצנות בודדות התייחסו בבירור לקלאסיקות של האימה הגותית. קודם כל, הסיפור "החולדות בקירות" מאת האוורד פיליפס לובקראפט והרומן "מאורת התולעת הלבנה" מאת בראם סטוקר. ראוי לתת קרדיט למחברי העיבוד הקולנועי: הם ניסו לשמור על אווירה מיסטית ומטרידה, ולא הפכו את כל הסדרה למערך צורחים. אבל גישה מכובדת מדי לקלאסיקות כמעט שוללת את הסיפור מהפתעות.

בהתחלה, האחוזה הישנה עצמה, אליה הגיעו הבונים, מפחידה. האופן שבו דמותו של ברודי מאזינה כל הזמן לצלילים מהקירות הופכת את הצופה לנשום. חלק ניכר מהפעולה מתרחש באור מנורות שמן. ובסצנות לילה, ערפל לעתים קרובות מדביק, מה שהופך את התמונה לקרה. אלו טכניקות לא קשות במיוחד, אבל הן משתלבות היטב בעלילה ועובדות מצוין.

יש גם חלקים בסדרה האופייניים לסרטי אימה פשוטים. למשל, הזיות הגיבור הקשורות לתולעים. יתר על כן, כאן יצורים אלה לא רק גורמים לתחושת גועל, אלא משמשים בבואה מצב נפשי אופי. למרות שבסצנה שבה הגיבור לוקח את סכין הגילוח, עדיף שאנשים מרשימים במיוחד יעצמו עיניים מראש: לא כולם יכולים לעמוד בזה.

אבל באמצע העונה העלילה משנה כיוון. מופיע מצמרר מְטוּרָף, ולאחר מכן כוחות על טבעיים, המאיצים את הפעולה: הפרק הרביעי מסתיים באופן דינאמי מאוד. למרבה הצער, יחד עם זאת מתח מתח מוצלח מתחלף באימה קלאסית, שהיא יותר מבדרת מאשר מפחידה. אחרי הכל, רגשות אנושיים בסיפור הזה עבדו טוב יותר ממפלצות.

שחקנים גדולים וירי קל

צופים רבים יימשכו לצפייה בסדרה אדריאן ברודי בתפקיד הראשי. והם ייפיקו את המרב מהפרויקט הזה. אולי זוכה האוסקר לא נותן את הביצועים הטובים ביותר שלו, אבל בכל פעם שהוא מופיע על המסך, הגיבור שלו מושך את כל תשומת הלב. ברודי מציג את הפיכת הדמות מפרק לפרק. בהתחלה הוא מובס בגלל ההפסד, אך עדיין נמרץ ושואף קדימה, ועד מהרה הוא כבר מפקפק בנאותותו. הלחישה המעצבנת שלו בכמה סצנות מפחידה אותך מפני צמרמורת.

למרבה המזל, מעניין לצפות לא רק בדמות הראשית. אמילי המפשייר, שכולם כבר התאהבו בה "נחל שיטס”, מתמודד היטב עם התפקיד של רבקה מורגן. המוטיבציה של דמותה בתחילה נראית שטחית מדי, אך המחברים חושפים בהדרגה את התמונה. על פי רוב, הילדה אחראית לקול התבונה והופכת לקשר בין משפחת בון לבין תושבי העיר.

אבל עם הדמויות המשניות וההתפתחות הכללית של "צ'אפלווייט" מתמודד בינוני. שאר הפרצופים נראים לעתים קרובות סטריאוטיפיים והם נחוצים להשלמת הסיפור. אין להם תכונות בלתי נשכחות. למרות שמישהו יכול להיות מכור לטרגדיות אנושיות קטנות שכל תושב העיר מסתיר מהשאר.

התחפושות והפמלייה מעוצבות טוב יותר מאשר בפרויקטים היסטוריים זולים כמו "כרוניקה של פרנקנשטיין». אבל עדיין, בסצנות ההמון ברחוב, התיאטרליות מורגשת מדי. ונראה שהבגדים של גיבורים רבים מוסרים רק מבובות. למרות שקל להתרגל למוסכמה כזו, לאור המיסטיקה והטירוף של העלילה.

אבל הגישה לעבודה במצלמות מבלבלת. רגעים טובים מאוד, מצליפים חרדה, לפעמים מתקיימים יחד עם עריכה מרופטת. בדיאלוג הרגוע הרגוע של האומנות עם הילדים, זוויות המצלמה משתנות ממש כל 2-3 שניות, כאילו המחברים חוששים שהקהל ישעמם במהירות. אבל אם זה אכן יקרה, זה סביר יותר בגלל סצנה ממושכת נוספת, ולא מסגרת ארוכה מדי.

"Chapelwaite" היא סדרה מיסטית אטמוספרית במסגרת היסטורית, המבוססת על משחק השחקנים והנושאים העיקריים של החיים. זה טובל את הגיבורים בחייה התוססים וגורם לך לחשוב על המורשת המשפחתית. עם זאת, העלילה הנראטיבית הממושכת והעלילות הקלאסיות הצפויות מדי עלולות לקלקל באופן חלקי את הרושם. לכן, כדאי להתכוונן מראש לסיפור רגשי נינוח.