ווס אנדרסון מספר הרבה סיפורים בעיתון הצרפתי, אבל הם לא מתאימים לסרט.

ב-18 בנובמבר תצא יצירה חדשה של ווס אנדרסון על המסכים הרוסיים. כל סרט של הבמאי הזה הוא אירוע חשוב לחובבי קולנוע סופרים, כי הוא מספר סיפורי חיים, אבל סיפורים פנטסטיים לחלוטין, ואפילו מציג אותם יפה מאוד.

סרט חדש עם שם ארוך מאוד "העיתון הצרפתי. מוסף לעיתון "חירות. קנזס Evening Sun "" (בדרך כלל מקוצר לשתי המילים הראשונות) נאלץ להמתין זמן רב מאוד: עקב מגיפת COVID-19, השחרור נדחה ביותר משנה.

ואבוי, העבודה הבאה של אנדרסון יצאה לא הוליסטית כמו הקודמות. תן ל"העיתון הצרפתי" להיות אפילו יותר אלגנטי מסרטים אחרים של הבמאי. אבל, כששיחק עם הצורה וניסה להתאים כמה שיותר סיפורים לעלילה, נראה היה שהוא שכח מהמבנה והחשיפה של הדמויות והחמיץ את המרכיב הרגשי.

העלילות נמהרות מדי

מערכת המגזין הצרפתי בולטין מעסיקה עיתונאים מוכשרים רבים בעלי סגנון סופר ייחודי. כל אחד מהם כותב דיווחים והערות, המספר על חיי העיירה אניני-סור-בלאז. והעורך ארתור הוביצר ג'וניור (ביל מאריי) בוחר אילו מהם ילכו לדפוס.

כל העלילה הנוספת של הסרט היא ההדמיה של המאמרים הללו. הם מוקדשים למגוון רחב של אירועים. למשל, האמן המוכשר מוזס רוזנטלר (בניסיו דל טורו), היושב בכלא, יוצר את יצירתו הגדולה ביותר, אך אי אפשר למכור אותה. הצעיר המהפכני זפירלי (טימותי צ'לאמט) כותב את המניפסט, והעיתונאית המנוסה לוסינדה (פרנסס מקדורמנד) מתקנת אותו. סופר האוכל רויבוק רייט (ג'פרי רייט) מספר על חטיפת בנו של מפכ"ל המשטרה.

הסרט של אנדרסון נקרא לעתים קרובותביקורת: ווס אנדרסון כותב מכתב אהבה ל"ניו יורקר" / בית החדשות הצהרת אהבה לעיתונות. במיוחד לעיתון הפופולרי "ניו יורקר". המחבר אפילו העתיק כמה מהדמויות מהעובדים האמיתיים של פרסום זה.

אבל נראה שהאהבה הזו היא ששיחקה בדיחה אכזרית עם הבמאי: הוא רצה לספר יותר מדי, וזה פשוט לא התאים לסרט. כל סיפור קצר מהעיתון הצרפתי הוא טוב בפני עצמו. אבל מרגישים שלמחבר אין מספיק זמן לסיפורים מלאים, או לעומק העיבוד של הרעיון עצמו. כאילו מוצגת לצופה תחילתה של תמונה באורך מלא, וברגע שהוא נסחף הם עוברים לחלק הבא.

יחד עם זאת, טכניקות החתימה של הבמאי לא נעלמו לשום מקום: הוא שוב משתמש בפלאשבקים ובדיבור ישיר של הדמויות. אבל בגלל התזמון המופחת, מהלכים חריגים נופלים בזה אחר זה. אז, הסיפור הקצר "יצירת מופת מבטון מזוין" נמשך כחצי שעה. היא מוצגת כנאום של עיתונאית, במהלכו היא מספרת על אירועי העבר. ובעלילה עצמה, הגיבור דל טורו מזכיר את נעוריו. ופלאשבקים מדורגים כאלה נראים מסובכים מדי בשביל סיפור קצר.

לאחר הצפייה, מתעורר חלום ביישן (אבוי, לא אושר במילה אחת של המחבר) שמתישהו אנדרסון יוציא גרסה גדולה יותר של העיתון הצרפתי. למשל בצורת מיני סדרה, שבה כל עלילה תקבל לפחות שעה של זמן מסך. בינתיים צריך להסתפק בסיפורים מהירים ומאוד שטחיים.

אבל הכל צולם בצורה אסתטית להפליא

זה לא סוד שאנשים רבים אוהבים את עבודתו של הבמאי הזה, קודם כל, בגלל הצילומים הסימטריים היפים. ובעניין זה, "עלון צרפתי" הוא האפתיאוזה של יצירתו של אנדרסון. הסרט מצולם מאוד סטטי: כאן האקשן לרוב כמעט קופא, הופך לסט של תמונות עם קריינות. וממש כל פריים כזה הוא יצירת אומנות, גם אם תצלם צילום מסך ושם אותו על שולחן העבודה.

אפילו בהקדמה, רק נותן מידע רקע, הבמאי מציג כמה מההפקות האלגנטיות ביותר בקולנוע המודרני. וזה תקף גם לתקריב של הגשת אוכל, ולתמונה הכללית של הרחוב.

ואז אנדרסון ממש מוסיף ומסיר צבע בלחיצה, מסיר שחקנים בעלי מרקם מאוד מהזוויות הכי לא שגרתיות. ובסיפור האחרון, "חדר האוכל הפרטי של מפכ"ל המשטרה" נכנס לגמרי לאנימציה.

אגב, "עלון צרפתי" ובכלל הוא יותר כמו קריקטורה, ומצוירת, ולא מחשב. הוא האמין כי בעבודות כאלה אין מסגרות חולפות, שכן כל אחד מהם נוצר ביד. אלו התחושות שהתמונה מעוררת. ווס אנדרסון: אין כאן ולו סצנה אחת שלא מעוררת עונג ויזואלי.

הסרט חסר רגש

ועדיין, לפעמים נדמה שהבמאי קרא יותר מדי ביקורות מהללות על עבודתו, שם דיברו על התמונה. אבל הקלטות של אנדרסון תמיד כבשו עוד מרכיב חשוב - סיפורים חמים ומרגשים.

משפחת טננבאום ומר פוקס המופלא דיברו על קשרים משפחתיים. «ממלכת ירח מלא"הזכיר את האהבה של הילד הראשון. ואפילו "אי הכלבים" תפס את הנושא של חברות חסרת אנוכיות.

זה סוג של חמימות שחסרה בעלון הצרפתי. היא ממש מדלגת על כמה סצנות. הפתיחה והסיום, המוקדשים לגיבור מורי, מנסים לגרום לצופה להיצמד לאדם השנוי במחלוקת הזה. אבל אין מספיק זמן.

לספר באופן מלא על יחסי אנוש אפשר רק בסיפור של "תיקונים למניפסט", שבו הדמויות החמודות ביותר נמצאות בחזית טימותי צ'אלמט ופרנסס מקדורמנד. כאילו למרות כל המהומה שמסביב, השחקנים האלה מראים רגשות כנים ומגלמים דרמה יפה.

כמובן, זה כבר יותר מאשר בכל הסרטים של כל כריסטופר נולאן ביחד. אבל הייתי רוצה ששאר גיבורי העיתון הצרפתי יקבלו את דעתם.

אבל את התפקידים מגלמים מיטב השחקנים

מבחינת מספר הכוכבים המרצדים על המסך, השנה העיתון הצרפתי יכול להתחרות רק עם "חוֹלִית"דניס וילנב והסרט שעדיין לא יצא לאקרנים" אל תחפשו "מאת אדם מקיי (אגב, צ'אלמט הופיע בשלושה). וגם אז שני היריבים יפסידו.

לאחר שרכש סוף סוף מעמד של אגדה עולמית אחרי "הוטל גרנד בודפשט" ו"אי הכלבים", אנדרסון במקסימליזם האופייני לו, הוא אסף בתמונה חדשה את האמנים האהובים עליו, וכמעט מחצית מהכוכבים הבהירים קולנוע auteur.

מספיק לתאר בקצרה כמה עלילות כדי שהצופה יבין איזו הנאה מצפה לו. בניסיו דל טורו מצייר דיוקן עירום של לאה סיידו. הוא רוצה לקנות ציור אדריאן ברודי. וטילדה סווינטון מדברת על כל זה. וזה רק סיפור אחד.

מה דעתך להתאסף בשולחן אחד פרנסיס מקדורמנד וכריסטוף וולץ? או להביא את ליב שרייבר לראיין את ג'פרי רייט? אגב, הוא יספר על כנופיה המורכבת מאדוארד נורטון, סאוירסה רונן ווילם דפו.

יתר על כן, הבמאי מגיע עם תפקיד גרוטסקי בהיר מאוד עבור כל אחד מהשחקנים, שלא תמיד מתאים לדימוי המסורתי של האמן.

אפשר להתלונן קצת שכוכבים רבים מקבלים רק כמה דקות של זמן מסך. אבל עדיין עדיף לראות את ברודי משחק לפחות כמה סצנות מאשר לא לראות אותו בכלל.

ניתן לכנות בקלות את החסרונות שהוזכרו לעיל של העיתון הצרפתי. הסרט באמת מענג לצפייה ובהחלט שווה ללכת לקולנוע. אז תקבלו הנאה רבה מהיופי של ההפקה והמשחק של השחקנים האהובים עליכם.

אבל בכל זאת, אחרי התמונה הזו, לרבים תהיה תחושה של חוסר שלמות, שלא הייתה שם גם אחרי "ממלכת הירח המלא" או אחרי "אי הכלבים". ונראה שגם אנדרסון עצמו מודע לכך. בסרט, העורך של ביל מאריי נאלץ להקטין את הגופן ולחתוך את המודעות כדי להתאים את הסיפור לעיתון. אז הבמאי זרק הרבה פרטים מסיפורים קצרים בודדים כדי להראות את התמונה השלמה. אם כי, אולי, היה שווה לעצור באחת או שתיים ופשוט לא למהר.