למה יש פחות צורחים ועוד טריקים מפחידים בסרטי אימה

סרטי אימה חכמים תמיד היו קיימים. התינוק של רוזמרי (1968), איש הנצרים (1973), הזוהר (1980) הם כולם יצירות מופת קולנועיות אמיתיות וקלאסיקות מוחלטות. אבל יחד עם זאת, מבקרי קולנוע כבר מזמן היו סקפטיים לגבי ז'אנר האימה, תוך חריגה רק ליצירותיהם של במאים מוכרים כמו היצ'קוק או קובריק.

אבל צופים רגילים תמיד אהבו סרטי אימה. ההצלחה של זכייניות האימה המפורסמות ביותר מדברת בעד עצמה: סיוט ברחוב אלם, ליל כל הקדושים, יום שישי ה-13, טבח המנסרים של טקסס הוליד סדרת סרטים ענקית. זה הגיע לנקודה שכל סרטי ההמשך, הפריקוול והספין-אוף האלה לא קלים להבנה אפילו למעריצים.

אבל בתחילת המאה ה-21, סרטי אימה מסורתיים החלו לעצבן את הקהל ולהיכשל בקופות. במשך זמן מה, סיפורי אימה בפורמט "מצא סרט" ("פעילות פאר-נורמלית", "דיווח", "פרויקט המכשפה בלייר"), אבל עד מהרה הם נעשו משעממים. ואז התסריטאים והבמאים מצאו מוצא בהעמקת הדרמטורגיה של הסרטים.

כדי לתאר סרט כזה, הופיעו הרבה מונחים חדשים: פוסט-אימה, איטי-ברנר ואפילו אימה נשגבת. אבל כולם מסתכמים בעצם בדבר אחד: אלו קלטות שהפעולה שלהן מתפתחת לאט, וכל המתח בנוי על ציפייה למשהו נורא.

המכשפה (2015), גלגול נשמות (2018), Solstice (2019), צא החוצה (2017) הם כולם דוגמאות מובילות לגל החדש של אימה אטית חכמה. יחד עם זאת, לעתים קרובות יש ביקורות משתמשים שבהן הצופים מתלוננים שהסרטים הללו לא מפחידים אותם כלל.

ואכן, במאים מודרניים לא משתמשים בכוונה בתחבולות ממריצות אדרנלין כמו צורחים. בואו ננסה להבין מדוע הם עושים זאת וכיצד הם מחליפים דרכים מסורתיות להרשים את הצופה.

הזוועות האורבות בתת המודע מפחידות יותר ממפלצות

המטורפים ג'ייסון וורהיז, מייקל מאיירס, פרדי קרוגר ו-Leatherface קשורים בעיקר עם קלאסיקות חותכות, ושדים מ"המגרש השדים" או הפעילות העל-נורמלית עם סיפורי אימה על אודות תוֹרַת הַנִסתָר. עם זאת, בסרטי אימה חדשים יותר, מפלצות או מכשפות על טבעיות הן רק הביטויים החיצוניים של פחדים מורכבים יותר.

אפשר לראות ב"גלגול נשמות" המפורסם (2018) של ארי אסטר כסרט טיפוסי על אנשי כת המנסים להחיות שד. ואתם יכולים - כאימה חברתית על פירוק משפחה.

Solstice (2019) מאת אותו מחבר מתחיל עם קבוצה של צעירים בדרכם לבקר עובדי אלילים שמקיימים טקסים איומים. אבל הם לא הנבלים כאן. המשימה של הבמאי היא להראות את הדרמה של הגיבורה, שאיבדה את כל משפחתה והתבררה כלא נחוצה עבור אהובה.

הבכורה של רוברט אגרס "המכשפה" (2015) לא עוסקת במשפטי מכשפות, אלא בהתבגרות המינית של נערה צעירה. צא החוצה (2017) מאת ג'ורדן פיל מעלה את סוגיית הצביעות של ליברלים לבנים שרק מתיימרים להיות אנשים מתקדמים והגונים, אבל עמוק בפנים עדיין לֹא סוֹבלָנִי לאפרו-אמריקאים.

אפילו ב"באבאדוק" האוסטרלי (2014), מאחורי דמותה של מפלצת ספציפית שכבשה את ביתה של הגיבורה, מסתתרת שנאתה המודחקת לבנה. יש עוד דוגמאות רבות, אבל המהות זהה: לא המפלצות עצמן באות לידי ביטוי בסרטי האימה של הדור החדש, אלא הפחדים התת-מודעים העמוקים שהן מגישות.

הצרחים הוחלפו באווירה מעיקה ובדיאלוגים אבסורדיים

גם הטכניקות בהן משתמשות יוצרי אימה מודרניים אינן מתאימות לסגנון של סרטי אימה סטנדרטיים. כאן לא תמצאו, למשל, צורחנים או, כפי שהם נקראים גם, קפיצים שמנצלים תגובה פיזיולוגית גרידא. למרות שפעם זו הייתה הדרך הנפוצה ביותר להפחיד את הצופה - לגרום למישהו או למשהו לקפוץ לתוך הפריים בפתאומיות.

אני חייב לומר שזה עבד: רק תזכרו את הסוף של "פעילות פאר-נורמלית" הראשונה (2007). הסרט כולו נבנה על ציפייה שמשהו נורא יופיע בפריים. וכמה זה היה מפחיד כשבסוף הרוחות הרעות ממש מיהרו לתוך המצלמה.

עכשיו לא מספיק לבמאים לגרום לצופה להצטמרר פעם אחת. המטרה שלהם היא להטביע את המתבונן בתחושה דביקה של מלנכוליה וחרדה. ולא ניתן להשיג זאת על ידי הצגת מפלצת קופצת מעבר לפינה. לכן, נעשה שימוש בסביבה מטרידה, בצילומים סטטיים ובפלטת צבעים קודרת. למרות שיש יוצאים מן הכלל - למשל, "סולסטייס" צולם באור בהיר של יום.

דרך נוספת להדביק את הפחד היא דרמטורגיה ובימוי יוצאי דופן. אז, אחרי שצפו ב-The Killing of a Sacred Deer (2017) מאת יורגוס לנתימוס, צופים רבים התלוננו שהשחקנים משחקים בצורה לא טבעית, והדיאלוגים מוזרים איכשהו. הטענה שלהם נכונה בחלקה: בחיים אנשים בדרך כלל לא מדברים אחד עם השני ככה ולא עומדים בתנוחות כל כך מורכבות.

אבל כל העניין הוא דווקא שהבמאי חיפש במיוחד סצנות מטרידות ולא נוחות כל כך כדי לעורר רגשות סותרים. בזמן הצפייה ב"הרצח" אולי יש לך תשוקה מוזרה לִצְחוֹק - וזה בסדר.

צ'רלי קאופמן ב-I Think How to End It (2020) הצליח בלי שיטות ההפחדה המסורתיות. אבל הסרט גם בלעדיהם מעורר אימה ומלנכוליה, ובאופן בלתי מורגש עבור הצופה. גיבורים מחליפים באופן טבעי בגדים ושמות, מזדקנים ונעשים צעירים יותר. וגם אם אתה לא שם לב לזה מיד, אתה מרגיש בתת מודע שמשהו לא בסדר עם הדמויות האלה. בשלב מסוים, עלילת התמונה תאבד סופית קשר עם המציאות והסרט יהפוך לחלום סוריאליסטי חונק.

"פורנו עינויים" הוחלף באלימות פואטית

תמונות עם עינויים אכזריים ורציחות מתוחכמים היו פופולריות עוד בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. זה היה אז שיצאו אייקונים מז'אנר הסלאשר, כולל טבח המנסרים של טקסס (1974). אבל בשנות ה-2000, עינויים אימה בעקבות הפופולריות של הזיכיון "ראההפך להיות די מיינסטרים.

אגב, מבקרים מסוימים סבורים שזינוק כה מטורף של עניין ציבורי בזוועות על המסך התעורר לאחר שצילומים אמיתיים של עינויים מכלא אבו גרייב פורסמו ברבים.

עם זאת, בעשור החדש, לצופים נמאס להסתכל על "פורנו עינויים". ומנהלי הגל החדש תפסו ברגישות את מצב הרוח של הקהל. עכשיו, רחוק מכל זוועה אפשר למצוא מזרקות דם, ולפעמים המחברים מסתדרים בלי סצינות אלימות בכלל.

אבל אם היוצרים המודרניים מתחייבים להראות סבל ועינויים, הם עושים זאת בצורה כל כך יפה שאפילו הצופים הרגישים ביותר יהיו מוקסמים. לדוגמה, "מִפנֶה הַשֶׁמֶשׁ", שהזכרנו למעלה, עד לנקודה מסוימת, זה כמעט לא מפחיד - חוץ מזה שהוא דואג מהציפייה למשהו נורא.

אבל בשלב מסוים, ללא כל אזהרה, מתרחשת סצנה אכזרית להפליא שבה שני קשישים מחברי הכת מתאבדים. ואז אחד הגיבורים גם גומר עם פטיש ענק.

ולמרות שארי אסטר מדגים את ההיבטים הפיזיולוגיים של האלימות בכנות מרבית, הרגעים הללו אינם גורמים לסלידה ברורה, כמו גם לרצון להתרחק. אחרי הכל, הם דומים לקנבס שצויר על ידי אמן טוב.

לפעמים חיפושי מדריכים באזור זה לובשים צורות די חריגות. צופים שראו את הרג צבי קדוש בטח זוכרים שהסרט נפתח בצילומים של ניתוח לב פתוח. קשה להאמין, אבל מדובר בסרטון אמיתי של ניתוח מעקף כלילי. למרות שגרפיקה מודרנית מאפשרת לך לדמות כמעט כל דבר, יורגוס לנתימוס עדיין זכה באישור לצלם בחדר ניתוח אמיתי.

צורחים, מפלצות ועינויים כבר לא מעוררים את אותם רגשות בקהל, ולכן במאים מוצאים דרכים לשחק באמצעי ביטוי ישנים בצורה אחרת או להמציא חדשים. וזה נהדר, כי חיפושים יצירתיים כאלה מעשירים את הז'אנר. כנראה שלא כולם נבהלים מסרטי אימה חדשים, אבל דבר אחד בטוח: הם משאירים מעט אנשים אדישים.