למה לצפות במשטרת טוקיו, דרמה מבוימת להפליא המתרחשת בעולם היאקוזה

ב-7 באפריל, HBO Max הוציאה סדרה המבוססת על זיכרונותיו של העיתונאי האמריקאי ג'ייק אדלשטיין. את פרק הפיילוט של "Tokyo PD" ביים מייקל מאן - מטובי הבמאים של סרטי אקשן פשע, מחברם של "Fight" ו"Complice".

ג'ייק אדלשטיין עצמו עבר ליפן ממיזורי בגיל צעיר ועבד ככתב במשך תקופה ארוכה. הוא כתב את הספר Tokyo Vice: American Reporter on the Police Beat in Japan. נכון, הסדרה שואבת יותר השראה מהיצירה הזו, ולא מסתמכת עליה לגמרי.

בתחילה, הפרויקט הוגה כסרט באורך מלא, ואת אדלשטיין היה אמור לגלם הבריטי דניאל רדקליף. אבל בסופו של דבר, במקום זאת, הם החליטו לצלם את הסדרה, ואת הכוכב של "הארי פוטר" בתפקיד הראשי החליף אנסל אלגורט האמריקאי.

ויזואליות מקסימה ופיתוח עלילה לא נמהר

צעיר יליד ארצות הברית, ג'ייק (אנסל אלגורט), לא בלי קושי, הופך לכתב הזר היחיד בצוות העיתון הידוע בטוקיו The Yomiuri Shimbun. הוא מתקבל לעבודה על ידי צוות הפשע, אבל במקום רק לשכתב הודעות לעיתונות של המשטרה, הבחור רוצה לספר לאנשים את האמת על פשע מאורגן. למרות שהממונים עליו מאוד לא אוהבים את זה.

ואז הגיבור מתיידד עם הבלש הירוטו קטאגירי (קן וואטנבה). הוא עוזר לג'ייק לחקור סיפורים שונים הקשורים ליאקוזה. רק עכשיו, בגלל פעילותו, העיתונאי עושה במהירות הרבה אויבים ברחבי העיר.

אחד ממפיקי הסדרה היה דסטין דניאל קרטון, במאי "שנה-צ'י ואגדות עשר הטבעות». בזמן יציאתו לאקרנים, הסרט הזה הפתיע את כולם לטובה עם הסגנון הוויזואלי העשיר שלו, ששאל הרבה מסרטי אקשן אסיאתיים קלאסיים. כאן הוא גם משולב עם הכישרון הנדיר של מייקל מאן לצלם פשע נואר אפל באמת.

משטרת טוקיו מהנה להפליא לצפייה. כבר מהפריימים הראשונים תהיו מוקסמים מיופיה של העיר, המוצג בצורה לא פחות פואטית מאשר בסרט המפורסם "קשיים בתרגום». רחובות יפניים מסובכים בחוטים, ברים ניאון, חצרות נעימות, מכוניות רטרו וחללים חצי ריקים שנראים כאילו הגיעו מציורי אדוארד הופר - פשוט אי אפשר שלא להתאהב בטוקיו כזו.

משטרת טוקיו היא פרויקט מאוד איטי ומהורהר. העלילה תתחיל פחות או יותר לצוץ רק בסדרה השלישית, אבל רק הוויז'ואל העשיר לא נותן לך להשתעמם. אפילו את כתוביות הפתיחה לא רוצים לדלג כלל: מדובר ביצירת אמנות נפרדת, שמזכירה את "הבלש האמיתי" של קארי פוקונאגה ואת קעקועים המסורתיים של יאקוזה בו זמנית.

יש אלימות בסדרה, אבל אפילו היא מוצגת בצורה אסתטית ביותר. ובעניין הזה, "משטרת טוקיו" הרבה יותר קרובה לקלאסיקה סמוראי סרטים מאשר לרוב סרטי הפעולה המוכרים לקהל המערבי.

ביקורת על שנאת זרים וצנזורה ביפן בשנות ה-90

הסדרה מאזנת בין פשע לדרמה תעשייתית – חלק גדול למדי מהזמן ניתן לתקשורת של ג'ייק עם עמיתים ול"מטבח" העיתונאי. יתרה מכך, מדי פעם מוסיפים המחברים דרמה חברתית לקלחת זו.

אז, הרגעים שחושפים את הקשיים בעבודה בחברה יפנית גדולה מזכירים מאוד את הציור "פחד ורעד" (2003). שם מצאה את עצמה הבלגית בשבי של תרבות ארגונית זרה לה, שבה עלבונות לעובדים הם בסדר הדברים.

אגב, גם "פחד ורעד" התבסס על אירועים אמיתיים שקרו לסופרת הבלגית אמלי נוטהומב. הם היוו את הבסיס לרומן שלה באותו השם, ומאוחר יותר לעיבוד הקולנועי, שחשפו באותה מידה את נושא שנאת הזרים ביפן.

אדלשטיין מתמודד בדיוק עם אותה אפליה יומיומית: לעמיתים לכתבים לא נמאס להקניט אותו רק בגלל העובדה שהוא זר ובו בזמן יהודי, והעורך הראשי מתעצבן מעצם נוכחותו ב מדינה.

הסדרה מבקרת את אורח החיים היפני המסורתי לא רק בשל שנאת זרים חסרת בושה, אלא גם בשל צנזורה. בפרק הראשון, ג'ייק נמנע מלהשתמש במילה "רצח" בכתבה על אדם שנדקר למוות ברחוב.

כפי שהשוטר מסביר לו, "אף אחד לא נהרג ביפן". לכן, התקשורת, במקום לכתוב כפי שהיא, צריכה להשתמש בלשון הרע. אגב, גישה זו מהדהדת באופן מפתיע עם המציאות של רוסיה המודרנית.

משחק מדהים ושפה יפנית יפה

כמחצית מהדיאלוג בסדרה מצולם ביפנית, אז עדיף לצפות במשטרת טוקיו עם כתוביות כדי להרגיש טוב יותר את האווירה. אנסל אלגורט עשה עבודה נהדרת בתור גולה, ולהקשיב לו מדבר זה תענוג. כמו גם התפעלות מהפרצוף החמור של קן וואטנבה, המוכר לצופים מ"מכתבים מאיוו ג'ימה" קלינט איסטווד.

ובכן, התמונה המתוחכמת של רייצ'ל קלר אכן נותנת דמיון למשטרת טוקיו ליצירותיו של דיוויד לינץ'.

הסדרה המצולמת להפליא ומשחקת ללא דופי בהחלט ראויה להערכה, למרות עלילתה הרפה. יתרה מכך, הוויזואליה המהממת מאפילה על כל החסרונות של התסריט.

ואחרי 'המשטרה', בהחלט יהיה לך רצון לחזור ולראות את "אבוד בתרגום" של סופיה קופולה או "כלה טוקיו" מאת סטפן ליברסקי להמשיך ולהעריץ את יפן האקזוטית דרך עיניהם של אחרים דירקטורים.

לינדה זורבלבה