"אנחנו לא משרתים רוסים". או שלא? מהגרים על היחס לרוסים באירופה

יוצאים לאירופה, חלקם מפחדים מרוסופוביה. נראה שהסנקציות הכלכליות שהוטלו על הרוסים רק מאששות את החשש ש"אנחנו לא רצויים שם". אבל הכל הרבה יותר מסובך. שאלנו את המהגרים איך הם חיים באירופה, האם הם התמודדו עם הזנחה והאם משהו השתנה לאחרונה.

"טרקתי את הדלת בפרצוף שלי"

הבעיה הגדולה ביותר איתה התמודדו מכרי רוסים ובלארוסים בחודש האחרון היא חסימת חשבונות בבנקים צרפתיים. הסנקציות הכלכליות השפיעו גם על הכספים של משפחתי ועל היכולת שלי לשלוח כסף זה לזה.

אבל היחסים עם חברים לכיתה, מורים ועמיתים נשארו זהים. להיפך: הם התחילו לשאול לעתים קרובות יותר איך אני מרגיש, לתמוך, לעזור. אז, למשל, כבר הציעו לי חוזה בגרמניה - עבודה במעבדה כדי לקבל תואר דוקטור (דוקטור למדע). אגב, הבוס שלי הוא אוקראיני, ואנחנו מסתדרים מצוין, לא משנה מה.

לא לי ולא לחבריי דוברי הרוסית היו קשיים בתהליך החינוכי. כך למשל, קמפוס צרפת, המארגנת הכשרה של סטודנטים זרים בצרפת, עדיין מקבלת בקשות של מועמדים רוסים, למרות שהמועד האחרון כבר חלף.

לא נתקלתי ביחס מזלזל כלפי עצמי על רקע לאומי, למעט מקרה אחד. כשהגעתי לראשונה, הוזמנו אנחנו הזרים למסיבת יום הולדת של חברי לכיתה. לא הכרנו אז אף אחד, כולנו התכנסנו, בחבורה.

המארחת פתחה את הדלת, הביטה בנו וטרקה אותה ממש מול אפה. אני עדיין זוכר את ההלם הזה... בסוף נתנו לנו להיכנס, אבל לאף אחד לא היה מצב רוח לתקשר. לכן, בעצם, כל החברים שלי כאן הם דוברי רוסית. אני חושב שרוסופוביה קיימת, אבל לא בכל מקום. ב צָרְפַת וסקסוניה התחתונה (אזור גרמניה) - לא.

"הם התנצלו על כך שלא ידעו רוסית מספיק טוב"

מאמינים שאזרחי פולין, ליטא, לטביה מתייחסים לא יפה לרוסים. במיוחד עכשיו, בתקופה כל כך לחוצה.

כשהורי עברו לליטא, כולם אמרו להם: "הבלטים שונאים רוסים". לכן, כשהחלטתי לעבור אליהם, אז, למען האמת, פחדתי. אפילו פחדתי לדבר בשפת האם שלי.

אני לא יודע ליטאית, אז בהתחלה השתמשתי אנגלית. למשל, פעם הייתי באוטובוס. הוצמד לי תג לצעיף שלי. אדם הבחין בו. הוא אמר לי משהו בליטאית. עניתי: סליחה, אני לא מדבר ליטאית.

הוא עבר לאנגלית, חזר ואמר שהוא אוהב את התג שלי. פתחנו בשיחה. הוא שאל מאיפה אני. אמרתי את זה מסנט פטרבורג. בהערצה, הוא התחיל לומר כמה הוא אוהב את פיטר, איך הוא לימד שם במשך 5 שנים. באופן כללי, הייתי מאוד חיובי!

מאוחר יותר התחלתי להציע: "אנחנו יכולים לדבר באנגלית או ברוסית". וכולם ביקשו לעבור לרוסית. לפעמים המקומיים אפילו התנצלו על כך שלא הכירו אותו מספיק טוב. תמיד הופתעתי: "אני באתי לארצך, ולא אתה לארץ שלי. למה להתנצל?

אותו דבר קרה במרכז המתנדבים בו עזרתי לפליטים. נוכחות השפה הרוסית התבררה כהכרחית: יכולתי לתקשר בה עם מי שלא יודע ליטאית.

במשך כל הזמן כאן, מעולם לא חוויתי יחס מזלזל כלפי עצמי: לא בגלל שאני דובר רוסית, ולא בגלל שיש לי דרכון רוסי.

מקרים בודדים של שנאה לאומית מדוכאים כאן קשות. ראש הממשלה אומר לא פעם, "אל תיגע ברוסים. לא נהפוך ללאומנים".

למשל, לאחרונה היה מקרה בעיר סיאולאי - בסטנדרטים ליטאיים, מדובר בכפר ליד כפר. שם, על החלון של איזה בית קפה, הוא נחצה החוצה דֶגֶל RF. ולידו הכתובת: "איננו משרתים רוסים". בשל כך, המשטרה הגיעה מיד לבעלים. פתח תיק על בסיס לאומיות. השלטים הוסרו.

היה מצב אחר. בחורה אחת פרסמה פוסט מוזר עם ההודעה: "בואו נחרים בתי קפה בבעלות רוסים". וצירפתי רשימה. בין כל הבלוגרים ראיתי רק אמירה לאומנית כזו ממנה. אבל היא, באופן עקרוני, עשתה כמה דברים מוזרים לפני זה.

אחרת, אין לחץ. הליטאים רגילים לחיות עם רוסים. אלה האנשים שלהם. זה האנשים שלהם. אם תשמע שוב: "הבלטים שונאים רוסים", אז דעו שזה שקר. אין כאן רוסופוביה. ואני בטוח שזה לא יקרה.

"עזר לי לא להישאר בלי כסף"

משפחה מארחתמשפחה מארחת, או משפחה מארחת, היא משפחה המספקת מרצון לזרים מקום לינה. במקרה של הגיבורה שלנו, זה קורה על בסיס תוכנית AuPair, במסגרתה זר לוקח על עצמו את תפקיד המטפלת של הילדים במשפחה שאימצה אותה. עזר לי מאוד. הם תמכו בי גם כשהגעתי לראשונה לגרמניה וגם כשהוטלו סנקציות על הרוסים. הם אנשים משכילים ולמעשה הגיעו למסקנות הנכונות לגבי כל המצב. לכן יחסם אלי לא השתנה, ועל כך אני מודה להם מאוד. דיברנו בגלוי. אין התקפות. אין טרור לאומי.

היו לי בעיות במשיכת מזומן: באותו רגע כרטיסי ויזה ומאסטרקארד שהונפקו ברוסיה הפסיקו לעבוד מחוץ למדינה. לכן, המארחים שלי הציעו לקנות להם כרטיסי מתנה ותעודות והנפיקו מזומן לפי ערכם הנקוב. הם עזרו לי לא להישאר בלי כסף.

בכלל, במהלך התקופה כאן גדלתי קשרים חברתיים. אני ביחסים טובים עם כל האנשים האלה, מעולם לא שמעתי שנאה בכיוון שלי.

היה רגע אחד לא נעים עם חברי האוקראיני. נפגשנו לא פעם בגן. היא לקחה את הילדים שלה, ואני לקחתי את "שלי" כמו מטפלת. היא הותירה אחריה אחות ואחיין. כשנפגשנו איתה ב-24 בפברואר, היא הייתה במצב של הלם. היא שאלה: "למה הפצצת אותי?" היא התחילה לדבר עליי בצורה לא נעימה.

נכון, אחרי כמה דקות היא התעשתה והתנצלה. אבל המשקעים נשארו. עכשיו אנחנו אפילו לא מברכים אותה, למרות שאנחנו ממשיכים לאסוף ילדים מאותו גן. אבל לא הייתי מאשים אותה בתגובה כל כך אלימה: אחרי הכל, עדיין היו לה קרובי משפחה בשטח אוקראינה.

השנה רציתי להיות AuPair בארה"ב. אבל הסוכנות הגרמנית אמרה לי ש"מסיבות פוליטיות" המדינות אינן מנפיקות כעת אשרות עבודה לרוסים המשתתפים בתוכנית זו. הם לא קיבלו את המסמכים שלי.

"גם מצחיק וגם עצוב"

כמה ממכרי נאלצו להתמודד עם שליליות כשהמקומיים שמעו את נאומם הרוסי. גם מצחיק וגם עצוב, כי רוסים, בלרוסים, קזחים ואפילו אוקראינים מתקשרים בשפה הזו.

אז, בתחילת מרץ, קרה מצב אבסורדי למדי עם שתי נשים אוקראיניות מוכרות. הם חזרו מהעצרת ודיברו ביניהם ברוסית. צ'כי לא מאוד מפוכח ניגש אליהם והחל להאשים אותם בתקיפת אוקראינה.

אישית, מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. האוניברסיטה בה אני לומד תומכת מאוד בסטודנטים מרוסיה. בחברה שבה אני עובד אין הרבה עובדים, אבל כולם עדיין מתייחסים אליי יפה.

ורק לאחרונה פגשתי בחורה מקייב. עזר לה להתמקם בעיר ולמצוא דירה. אנחנו מתקשרים איתה היטב, למרות כל מה שקורה בין רוסיה לאוקראינה.

כלי תקשורת רבים תומכים באזרחים רוסים רגילים. בעלי, למשל, הוזמן לאחרונה לדבר ב-DVTV (אחד מערוצי הטלוויזיה המפורסמים ביותר בצ'כיה) בשם סטודנטים רוסים. השאלות נראו לנו אתיות וברור שאינן מכוונות לדמוניזציה של רוסים.

השינוי הגדול ביותר שקרה בחיי הוא ניתוק כרטיסי הבנק הרוסי מ מָהִיר. רוב החסכונות שלנו עם בעלי, מסיבות רבות, היו עד כה ברובלים. בנוסף, הוא המשיך לעבוד מרחוק עבור חברות רוסיות.

לכן, כאשר מערכות התשלומים הכריזו על השבתת הכרטיסים הרוסיים, ניסינו אלף ואחת דרכים לפדות את הכסף שלנו. זה לא עבד להוריד את הכל.

"הם מתחילים לשים לב יותר להבדלים בין רוסיה, אוקראינה, בלארוס"

אנשים שלא מכירים אותי טוב לרוב לא יודעים שאני מרוסיה. אני מדבר גרמנית כמעט ללא מבטא, והשם שלי יכול בקלות לעבור לשם מקומי. אולי בגלל זה אני לא נתפס כמהגר.

עם מי שיודע היטב שאני רוסי, אין בעיות בתקשורת. גם עכשיו, על רקע הסכסוך הגיאופוליטי, גרמנים מוכרים מתקשרים איתי כמו קודם. לעתים קרובות הם מבקשים להסביר להם כמה דברים שהם לא מבינים, שואלים על החדשות, שואלים מה שלומם של קרובי המשפחה שלי ברוסיה.

אני לא רואה שום תגובה שלילית לנאום הרוסי, וגם לא חֵרֶם תרבות רוסית. הדבר היחיד שאני שם לב הוא שהאירופים מתחילים לשים לב יותר להבדלים בין רוסיה, אוקראינה, בלארוס. עד לאחרונה, רבים תפסו את המדינות הללו זהות זו לזו.

"עמיתים לעבודה התייחסו אלי בעוינות"

במהלך החודש האחרון ביקרתי במספר ערים בגרמניה. היא דיברה רוסית בכל מקום. אף אחד לא אמר לי מילה רעה. להיפך, כששמעו דיבור רוסי, אנשים פנו אלי לעזרה ברחוב, וביקשו שאראה להם את הדרך.

נתקלתי בתגובה מזלזלת רק פעם אחת, כשעבדתי כקופאית בחנות. עמיתיי, גרמנים בני 55-60, התייחסו אלי בעוינות. רק אחד מהם תקשרנו כרגיל. היא אמרה לי פעם: "יש לי קרובי משפחה ברוסיה, אז אני מתייחס אליך ללא דעות קדומות. אחרים לא, הם לא מבינים".

אני לא יודע אם התגובה שלהם נגרמה דווקא בגלל העובדה שאני רוסי. אולי הם היו בעצם לֹא יְדִידוּתִי לזרים. אני לא יודע את התשובה המדויקת לשאלה הזו. בשום מקום אחר לא ראיתי סימנים של רוסופוביה.

עד כה, לא היו לי בעיות בלמידה. האוניברסיטה אף הציעה להעניק תמיכה פסיכולוגית לכל מי שצריך. למרות שלאחרונה שמעתי שמונעים מתלמידי חילופי לימודים להמשיך. אך עד כה מדובר בשמועות, המידע לא אושר רשמית.

"רוספוביה היא מיתוס"

אני גר בספרד כבר 7 שנים. כאן סיימתי לימודים, קיבלתי עבודה, מצאתי חברים חדשים. במשך כל הזמן הזה, מעולם לא נתקלתי בגישה מזלזלת על בסיס לאומי. העובדה שאני רוסי תמיד הייתה רק תירוץ לדבר על התרבות שלי, לא יותר.

גם לאחרונה, עם תחילת הסכסוך והטלת סנקציות נגד הרוסים, יחסיי עם עמיתים וחברים לא השתנו.

נראה לי שהמקומיים, להיפך, התחילו לדאוג יותר לנו, לרוסים. בכל פעם שאני פוגש אירופאים שאני מכיר ולא מכיר, הם מזדהים ושואלים מה שלומם של קרובי המשפחה והחברים שלי בבית, אם הם בסדר.

והשפה הרוסית נחשבת ליתרון במציאת עבודה. לכן, בהתבסס הן על הניסיון האישי והן על ניסיונם של חבריי החיים באירופה, אני יכול לומר שרוסופוביה היא מיתוס.