האם כדאי לצפות ב-Death Row עם כריס פראט?

ב-1 ביולי, כל שמונת הפרקים של המיני-סדרה "רשימת המוות", המבוססת על הרומן באותו שם של ג'ק קאר, שודרו בשירות הסטרימינג של אמזון פריים. קודם כל, הפרויקט מושך את תשומת ליבו של המפיק אנטואן פוקווה, שביים באופן אישי את הסדרה הראשונה. מחבר זה ידוע בסרטים "יום ההדרכה" ו"האקוולייזר הגדול". ואת התפקיד הראשי בסדרה שיחק כריס פראט, המוכר לכולם מ-Jurassic World ו-Guardians of the Galaxy.

תוסיפו לכך שקאר עצמו שירת בכוחות המיוחדים, עליהם הוא כותב (הדמות הראשית היא אלטר אגו חלקי של המחבר). מנחה הפרויקט דיוויד דיג'יליו עבד על המלאך המוזר המרגש. נראה שעם רכיבים כאלה אמור לצאת סרט אקשן מצוין.

אבל משהו השתבש. "רשימת המוות" בשני הפרקים הראשונים מסקרנת עם עלילה יוצאת דופן. אבל רק כדי לאכזב אחר כך את ההשלכה הברורה והבנאלית ביותר.

תככים הופכים לשעמום

סגן מפקד ג'יימס ריס (כריס פראט) מוביל את חיל הים. הם נשלחים למשימה מיוחדת, אך הצוות נקלע למארב. כל הצבא מת, חוץ מריס עצמו וקצין אחר - ויקרס (ג'ארד שו). לאחר כישלון המשימה, האחרון נשלח לארצות הברית עם גופות חבריו, ולאחר מכן לכאורה מתאבד.

אבל הדמות הראשית בטוחה שגם המארב וגם המוות של ויקרס הם תוצאה של קונספירציה. יש רק בעיה - ריס נפצע בראשו, הוא מבלבל את רצף האירועים, ולפעמים הוא אפילו רואה אנשים מתים. לכן, הצבא והרופאים מאמינים שהקצין המציא הכל.

שני הפרקים הראשונים של "רשימת המוות" הם הטובים ביותר בסדרה. וככל שאתה יודע פחות על הפרויקט הזה, זה מעניין יותר לצפות בו. הכל מתחיל בסרט אקשן קלאסי על כוחות מיוחדים. ואז האווירה משתנה באופן דרמטי. וברגע שנראה שהכל פשוט מדי ומדובר בסיפור בלשי מסורתי, הסיפור יתהפך שוב.

עצם הרעיון קריין לא אמין, שבעיות הזיכרון שלו קשורות להפרעת דחק פוסט-טראומטית, יכולה להפוך את "רשימת המוות" כמעט לאנלוגיה של "סולם יעקב", חוץ אולי ללא מיסטיקה. ובכן, או לפחות ב"חלון הסודי". אחרי הכל, מרגע מסוים יש חשד שריס הוא לא רק מחשבות מבולבלות. הוא מסוכן והופך בעצמו לחשוד העיקרי.

אבל אז מחברי הסדרה פשוט נוטשים את הרעיון החזק והשנוי ביותר במחלוקת. כבר מהפרק השלישי, התפיסה הסובייקטיבית של הגיבור מתפוגגת ברקע, והצופה מגלה מה באמת קורה. מעכשיו פרנואיד מותחן משחקי חשיבה הופך למותחן בלשי רגיל. מה, אבוי, לא זוהר במקוריות.

לפי המסורת, לגיבורה יש סט סטנדרטי של עוזרים: חבר קרוב ומאוד מגניב שתמיד יבוא להציל, עיתונאי ישר שלא מסתדרים איתו. יחד הם מנסים לרדת לעומקה של האמת. למרות שהמעקב אחרי הדמויות לא מאוד מעניין: למי שצפה לפחות בכמה מהסרטים האלה, התשובה ברורה כמעט מההתחלה.

עם זאת, זה נעשה אפילו יותר גרוע. עד הסוף, אפילו התככים האחרונים נותרו רק רקע. במרכז העלילה רק סיפור של נקמה.

אולי "רשימת המוות" הייתה נראית הרבה יותר טוב בפורמט של סרט באורך מלא של אותו אנטואן פוקווה. אפילו עלילה דומה, ארוזה בתוך שעתיים של קריינות דינמית, ולא בשמונה פרקים בני שעה, ודאי לא הייתה מתעייפה. במציאות, עם כל פרק, הצפייה במתרחש נעשית יותר ויותר משעממת.

רעיונות ומוסר מיושנים

אמזון פריים כבר התבססה בקרב חובבי סדרות על בחורים קשוחים ומשימות מיוחדות. מאז 2018, ג'ק ריאן המבוסס על ספריו של טום קלנסי שוחרר על הפלטפורמה בהצלחה יציבה, לאחרונה התווסף אליו ה-Reacher המבוסס על יצירותיו של לי צ'יילד. כן, וכריס פראט כבר הופיע בשירות בסרט האקשן הפנטסטי Future War.

עם זאת, גם על רקע כל הפרויקטים הללו, "רשימת המוות" נראית פשוט מיושנת. באותו "ג'ק ריאן", בניגוד לעיבודים הקודמים של קלנסי, הדמות הראשית נעשתה פשוטה יותר: בעונה הראשונה הוא רק מתחיל לעבוד כסוכן שטח. "רייצ'ר" מוצא חן בעיני גם בגבריות לא רעילה בכלל: הגיבור הענק לא מסתמך רק על כוח ולפעמים מרגיש מביך מהופעתו המפחידה.

אבל נראה שיוצרי "רשימת המוות" מודרכים על ידי חמושים שנות השמונים. לגיבור של כריס פראט אין טיפת ספק שהוא צודק, בשלב מסוים הוא יגיד: "אני צדק". בכל הזדמנות, ריס תופס אקדח ויורה ראשון, ואז שואל שאלות.

אולי השחקן רצה להתרחק מהתפקיד שכבר מוכר לכולם: בכל תפקידיו המפורסמים, פראט, למרות שהוא מציל את העולם ונלחם בנבלים, בו זמנית מבדר את הצופה בסצנות קומיות. עכשיו הוא משחק בקומנדו הכי קשוח שאפשר להעלות על הדעת. אבל הדמות נראית בלתי סבירה כמו הגיבורים הגרוטסקיים של קומנדו ובלתי פגיעים.

אם כי בהקשר זה, סרטי הפעולה הקלאסיים עם שוורצנגר נראים אפילו טוב יותר. טוב ורע מופרדים בהם בבירור: יש שודדים, ויש אנשי צבא טובים וקשוחים. כן, ואדרנלין בהם פי כמה. "רשימת המוות" מכוונת לרעיונות שאפתניים יותר, אך בנאליים לחלוטין: בעלי השלטון תמיד מושחתים ואינם מעריכים חיים של אנשים, ועם ממזרים אפשר להתמודד רק בכוח.

הוויזואליה כהה מדי

יש הרבה פרויקטים שמתאימים לגוונים קרים בתמונה. מספיק לזכוראוזרק" עם הפילטר האפור-כחול שלו או ה"חושך" הגרמני. ונראה שיוצרי "רשימת הנידונים למוות" החליטו שסיפור הנקמה האכזרי יחוור וקודר. אבל ברוב הסצנות, הם פשוט הפכו את הוויזואליה לכהה לא מספקת, ומדי פעם דיללו אותה בכמה פתרונות מעניינים.

מועדון החשפנות יציג את הגוונים האדומים המסורתיים, בעוד בביתו של אחד הנבלים יהיה אור צהוב חם מהאש. אבל ברוב המקרים, המסך פשוט חשוך, שקשה לראות בו משהו. הבעיה מגיעה לאפותיאוזה שלה לקראת הסוף, כאשר דמותו של פראט מתגנבת בלילה, לבושה בשחור כולו ומרוחה בצבע על פניו. כן, זה סביר, הכוחות המיוחדים באמת עושים את זה כדי שיהיה קשה יותר להבחין בצבא. זה רק שהצופה אינו קורבן, הוא רק צריך לראות את הגיבור.

חבל, אבל "רשימת הנידונים למוות" הייתה יכולה לעשות סרט טוב או אפילו סדרת טלוויזיה. אבל מסיבה כלשהי, המחברים עצמם נטשו את הרעיון המסקרן שהציגו בהתחלה, והפכו את העלילה לסט של אלמנטים בנאליים בשילוב אכזריות מטופשת. אולי סיפורים כאלה היו צריכים להישאר בשנות השמונים.