"עכשיו אנחנו לא אחד נגד השני, אלא ביחד נגד בעיות": סיפורו של זוג שניצל על ידי טיפול משפחתי
Miscellanea / / April 02, 2023
הגיבורה בטוחה: אלמלא עזרתו של מומחה, היא ובעלה היו הולכים להגיש תביעת גירושין.
ורוניקה
32 שנים. 6 שנים נשוי לסשה.
"בזמן שאני כאן מנקה חיתולים, הוא נהנה"
סשה ואני הכרנו דרך חברים. מיד הבחנתי בו בקהל שלהם - לא רק בגלל שהוא האדם היחיד שלא הכרתי, כמובן. (צוחק) מיד אהבתי את איך שהוא נראה: לבוש בקפידה ובטוב טעם - ז'קט ומכנסיים רחבים. גבוה, רזה, עם שיער מתולתל ועיניים חומות גדולות, הוא נראה קצת כמו טימותי צ'אלמט. ואז גיליתי שהוא מעצב אתרים.
באותו ערב דיברנו ובילינו רוב הזמן רק שנינו. כך התחיל הקשר בינינו. שנה לאחר מכן, גיליתי שאני בהריון. החלטנו להתחתן.
אני לא חושב שזה היה, כמו שאומרים, "על הזבוב". למעשה, הרגשתי שהכל הולך לזה.
במהלך הגזירה הצלחתי סוף סוף לעזוב את עבודתי הלא אהובה - הייתי מורה לספרות. וסשה קיבלה עבודה בסוכנות עיצוב מגניבה. היה לנו יותר כסף, אז יכולתי להירגע ולחשוב מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, ולא להיאחז בפרוטות שקיבלתי בבית הספר.
מכיוון שסאשה היה בקהל הדיגיטלי, הוא הציע לי להיות בודק או מנהל פרויקטים. הראשון לא עניין אותי במיוחד, אבל התפקיד הניהולי התאים לחלוטין ליכולות הארגוניות והתקשורתיות שלי. במהלך הגזירה התחלתי להבין זאת.
הקשיים הראשונים התעוררו כמה חודשים לאחר לידת הילד. הייתי מאוד עייף, ובאותו רגע לסשה הייתה חסימה בעבודה. אחר כך היו לנו הרבה התכתשויות קטנות שפשוט קלקלו את מצב הרוח, אבל לא הובילו למשהו רציני.
לבסוף, יום אחד, סשה חזר הביתה מהעבודה עם חדשות טובות: הוא הועלה לדרגת מנהל אמנותי. חייכתי בחוזקה, אבל אני זוכרת איך הכל בתוכי התחיל לבעבע: "בזמן שאני מנקה פה חיתולים, הוא חי להנאתו. זה לא הוגן".
המצב הזה גרם לי ללכת גם מהר לעבודה ולהתחיל לממש את השאיפות שלי. עד מהרה מצאתי מקום פנוי למנהלת פרויקטים, ושכרנו מטפלת לילד.
"נראה שללכת לפסיכולוג = להתגרש"
שנה לאחר מכן, הבנתי שהחיים שלי התחילו לרעוד. כל הזמן תקשרתי עם אנשים, השתתפתי בפרויקטים שונים, למדתי דברים חדשים. אהבתי מאוד. הרגשתי נינוחה.
באותו רגע לא חשבתי על זה, אבל עכשיו אני רואה בבירור שחיים חדשים כבשו אותי, ויש פחות זמן למשפחה שלי. כשסשה אמר שהוא רוצה לראות איתי סרט או לטייל, זה הכעיס אותי: האם הוא לא הבין שחשוב לי להשיג דריסת רגל במקום חדש? כמובן, יהיה לי פחות זמן ל"בידור חסר תועלת".
המצב החמיר כשהציעו לי עבודה אחרת. התחלתי לחזור הביתה מאוחר מאוד. נהגתי לצאת ב-7 בבוקר ולחזור ב-12 בלילה. לא נשאר זמן לתקשר עם בתה ובעלה. הייתי עצבני, עייף ועצבני. ואז, כמו בריח מכל הכיוונים, נשמעו דבריו של סשה: "נראה לי שהקשר שלנו כבר לא עובד. מה אנחנו עושים?"
נפלתי להלם. נראה היה שהזמן עצר, והמשפט הזה הדהד כמה פעמים בראשי.
סשה סיפר כי הוא מחפש אנשי קשר של מומחים המבצעים טיפול זוגי. הוא לא רואה דרך אחרת.
הבנתי שהיחסים בינינו השתנו, אבל האופוריה הקשורה ביציאה לעבודה טשטשה את עיניי. עד לאותו רגע לא הבנתי עד כמה הבעיות שלנו אמיתיות.
כל השבת ביליתי בחדר, זוחלת מתחת לשמיכות והתייפחתי. באותו רגע נראה לי שללכת לפסיכולוג = להתגרש. המחשבות התבלבלו. בסופו של דבר הסכמתי ללכת לטיפול זוגי.
"אנחנו צריכים להתרגל שוב אחד לשני"
המטפלת הייתה אישה. אלנה. היא הייתה כבת 45. מיד חשבתי שהיא נראית כמו המנהלת של בית הספר שבו עבדתי. חום אימהי בקע ממנה. הרגשתי איתה בנוח.
כשנפגשנו לראשונה, היא ביקשה מבעלי, כיוזם הביקור, לתאר מה הוא רואה כבעיות.
"נראה לי שורוניקה התרחקה ממני. אני מרגיש כמו חלל ריק. בשנה שעברה אנחנו פשוט חיים במרחב מחיה משותף. אני חוזר מהעבודה, משחק עם הבת שלי, מבשל ארוחת ערב. וכאשר ורוניקה באה, במקום שבחים ממנה, אני שומע רק תוכחות: למה הכלים לא במדיח, למה אני השתמש במחבת פנקייק במקום הרגילה, למה הוא השכיב את בתו לישון כל כך מאוחר...", - זה מה שהוא אמר סשה. (שתיקה קצרה). בעיקרון, זה היה נכון.
כשהגיע תורי, גם הבעתי את תלונותי: "הייתי רוצה שסאשה יתמוך בי בקידום שלי בעבודה. כשאני מתחיל לספר לו משהו על ההצלחות שלי, אני רואה את המבט הנעדר שלו. נראה שהוא לא מתעניין במה שקורה איתי. הוא כל הזמן אומר שהוא היה רוצה שאהיה בבית לעתים קרובות יותר, אבשל עוגות ביתיות, כפי שהיה בחופשת לידה, ובערבים נצפה בסרטים. לפעמים אני מרגיש שזה אנוכי כלפיי".
המטפל הקשיב לנו בתורו, ולאחר מכן נתן לנו את המשימה, על סמך הסיפורים הללו, להדגיש מספר נקודות שמתארות מה נרצה לשנות בקשר. עכשיו אני מבין שזה, באופן עקרוני, הפך לחלק מתוכנית הטיפול.
בפגישה הראשונה פתאום הגיעו הרבה רגשות מאיפשהו - בכיתי חצי שעה. אני זוכר שסשה הניח את ידו על הכתף שלי וליטף אותה.
באותו רגע הרגשתי גל של רוך והכרת תודה רבה כלפיו – במיוחד על העובדה שהוא הציע ללכת לטיפול משפחתי.
הייתה הרגשה שסשה ואני לא התראינו הרבה זמן ואנחנו שוב צריכים להתרגל אחד לשני, להכיר אחד את השני מחדש.
"למה לשלם למישהו שידבר סתם?"
כשאמרתי לאחותי שאנחנו הולכים לטיפול משפחתי, היא הגיבה בצורה מוזרה. אמר, "למה לשלם למישהו שידבר סתם?"
אבל אני חושב שהמיומנויות של דיבור והקשבה נכונה זהות למיומנות השירה. אם תפתחו את הפה ככה סתם ותתחילו לפלוט מעצמכם צלילים, אפשר לקרוא לזה כמובן מוזיקה, אבל רק באופן חלקי.
חשוב להבין איך לתאר את הרגשות שלך, איך להעביר את המחשבות שלך בצורה נכונה, איך לתפוס את דבריו של אדם אחר ללא שיפוט. נדרשו לנו כארבעה חודשים של התייעצויות שבועיות כדי ללמוד כיצד לעשות זאת.
עשינו עליהם תרגילים שונים. אחד המגניבים שבהם הוא ה"מראה". המהות שלו היא לחזור על תנועות ורמזים אחרי בן זוג - זה עוזר להבין טוב יותר את האדם.
עוד תרגיל טוב הוא "הצהרות אני", כשאתה מדבר על מה שמדאיג אותך, לא מעמדה מאשימה. כלומר, לא "אתה מפריע לי", אלא "קשה לי לדבר במקביל איתך. אם אחרי שאסיים את המחשבה עדיין יש לך שאלות, אתה יכול לשאול אותי אותן. אולי כמה מהם ייפלו מעצמם כשאסיים.
זה ממש עזר לתקשורת שלנו. זה הרגיש כאילו הגענו לרמה חדשה. שעכשיו אנחנו לא אחד נגד השני, אלא ביחד נגד בעיות.
אחת הבעיות הללו הייתה הניתוק הרגשי של סשה. הוא אמר שלפעמים הוא פשוט לא מבין מה הוא באמת חווה. הפסיכולוג יעץ לו לנהל יומן רגשות מיוחד, שבזכותו ילמד לעקוב טוב יותר אחר רגשותיו ולהבין כיצד לעבוד איתם. בחודש הראשון לטיפול, מצאתי אותו ולא יכולתי להתאפק לקרוא אותו.
היומן חולק לטורים: "מצב", "רגש", "תחושות בגוף", "מחשבה". שם מצאתי את זה:
- מַצָב: ניקה הבטיחה לחזור הביתה ב-19. בסופו של דבר הגעתי ב-21.
- רֶגֶשׁ: כעס, עצב (?).
- תחושות בגוף: חום בחזה, גוש בגרון.
- מַחֲשָׁבָה: ניקה רק מעמידה פנים שהיא רוצה לעבוד על מערכת היחסים. אבל הרבה נשאר אותו הדבר.
זה היה אחד הדברים הכי פוגעים בכל מערכת היחסים שלנו. רק התחלתי לעשות את הצעדים הראשונים לקראת שינוי. והוא פשוט הפסיק את כל המאמצים שלי בבת אחת.
לא יכולתי פשוט להשאיר את זה ככה, והיה לנו ריב גדול באותו לילה. סשה אמר שאין לי זכות לגעת בדברים האישיים שלו (זה נכון). אבל באותו רגע משהו אחר היה חשוב לי.
ואז פלטתי בלבי: "אם אתה חושב שאני לא משתנה, אז למה אנחנו צריכים את כל זה בכלל?" באותו יום הלך סשה לבלות את הלילה עם חבר.
למחרת יצרתי קשר עם אלנה בטלפון. היא עזרה לי להירגע והזכירה לי "הצהרות אני". חשבתי שבאמת לא הראיתי את עצמי בצורה נכונה במריבה. לאחר שהבנתי טוב יותר את המצב, כתבתי לסשה שבאמת אין לי זכות לקרוא את היומן שלו, והתנצלתי על תגובתי האגרסיבית.
לאחר מכן הוא אמר שהניסוח שלו היה גס ולמעשה הוא לא חושב שלא אכפת לי מהקשר שלנו. וחוץ מזה, ההקלטה נעשתה לפני שבועיים. כעת הוא סבור שהמחשבה הזו הייתה מוטעית והוא לא היה כותב כך.
זה היה הניצחון הקטן הראשון שלנו. הבנתי שאין לצפות שבזכות הפסיכותרפיה כל הקונפליקטים ייעלמו מיד.
"אולץ לשבת עם ילד, לדחות את החלומות שלהם"
אחת הבעיות העיקריות הייתה שאני מבלה הרבה זמן בעבודה. יחד עם סשה ואלנה, דנו כיצד ניתן לתקן זאת. אם בהתחלה היה נראה לי ש"אי אפשר לשנות כלום", "אני לא יכול לעזוב פרויקטים ולהחליף אנשים", ואז התחלתי להבין שהעולם לא יקרוס אם לא אענה להודעה ב-12 בלילה עמיתים.
במהלך הדיון הזה נתקלנו באחת התלונות העיקריות שלי: כשהייתי בחופשת לידה, בעלי בנה באופן פעיל קריירה. ולא רק שהפסדתי זמן בעבודה בבית הספר, אלא גם נאלצתי לשבת עם ילד, לדחות את החלומות והשאיפות שלי.
קינאתי בסשה: הוא הצליח למצוא את מפעל חייו בזריזות כל כך ולטפס בסולם הקריירה כל כך מהר. הרגשתי שזה לא הוגן.
לכן, מעבר חד לעבודה לאחר הגזירה היה פיצוי יתר על "בטלה". ניסיתי לפצות על כל הזמן האבוד ש"הפסדתי" בחופשת הלידה. לפעמים עדיין יש לי מחשבות שאני פחות מצליח במקצוע שלי ממה שיכולתי להיות. עם הבעיה הזו אני כבר הולך על טיפול פרטני.
עכשיו אני מבין שלכל אחד יש את הקצב שלו. כן, למישהו היה מזל שהחליט על מקצוע בגיל 16. אבל יש לי דרך משלי. והתמכרות לעבודה לא תעזור להחזיר 10 שנות חיים. בגללו אני יכול לאבד דברים אחרים שחשובים לי. ואז אחרי 10 שנים שוב תחשוב מה יכול היה לעשות אחרת. זו הייתה התובנה העיקרית עבורי.
ביקשתי מעמיתים לא לכתוב לי אחרי השעה 19:00 בערב. בנוסף, שוחחנו על המשימות שלי עם הבוס, והוא הסכים שיש לי יותר מדי מהן. מצאתי עוזר.
התחלתי לבלות יותר זמן בבית. פעם סשה לקח את הבת שלו מהריקוד, הביא אותה הביתה, ואני כבר הייתי שם והכנתי פיצה. הבת כל כך הופתעה ושאלה: "אמא, מה את, אז תלך שוב לעבודה?"
אמרתי שעכשיו אני אהיה בבית לעתים קרובות יותר. זה היה אחד הערבים המשמחים ביותר. כל המשפחה אכלה ארוחת ערב, שיחקה וצפתה בסרטים מצוירים. סליחה, כל כך הרבה רגשות. נראה שאני בוכה עכשיו.
אחת המסורות המגניבות שהכנסנו במהלך הטיפול הייתה טיולי סוף השבוע השבועיים. אז טיילנו בכל אזור מוסקבה.
"זה הרגיש כאילו אנחנו שוב בירח הדבש שלנו."
למען האמת, אני לא יכול לדמיין איך נוכל להתמודד עם הבעיות שלנו ללא עזרה של מומחה. אלנה הופיעה בחיינו בזמן הנכון. נראה לי שאם סשה לא היה מציע ללכת אז לטיפול פסיכולוגי, היינו מקבלים עכשיו תעודת גירושין.
טיפול זוגי עזר לא רק לזוגיות שלנו, אלא לכל אחד מאיתנו באופן אישי. עכשיו אני מרגיש שהחיים שלי מאוזנים יותר. אני אוהב להרגיש סיפוק בתחומים שונים.
סשה ואני התחלנו לדבר אחד עם השני לעתים קרובות יותר. בהתחלה, זה הרגיש כאילו אנחנו שוב בירח הדבש שלנו. הפכנו קרובים יותר מאי פעם.
גם הבת שלי שמה לב שהיחסים בינינו השתפרו. לפני כן, היא הייתה יותר קפריזית. עכשיו, אני חושב שהיא מרגישה רגועה יותר. אולי זה הגיל, כמובן.
זה לא אומר שאנחנו כבר לא רבים ומתווכחים. רק שעכשיו יש לנו את הכלים לעשות את זה ביתר זהירות ביחס אחד לשני. אם קודם לכן במהלך הסכסוך נראה היה שאנחנו זורקים את כל מה שהיה בינינו לפח - גם רע וגם טוב, עכשיו אנחנו רק כותבים מחדש את מה שאנחנו לא אוהבים.
על הטקסט עבד: המראיינת לרה בביצקאיה, העורכת נטליה מורקטנובה, המגיהה נטליה פסורצבה