קצב פרוע ומוסקבה מיסטית. מיני סדרה "איפה ארטמיסיה פורחת" הפתיעה לטובה

ב-1 ביולי הציג שירות הסטרימינג Kion את הסדרה "Where Artemisia Blooms". הוא מבוסס על ספרה באותו שם מאת אולגה פטצבה, שיצא לאור ב-2022. מעניין שהצילומים החלו עוד לפני פרסום המקור הספרותי.

בסדרה כיכבו ויקטוריה אגלקובה ("מגיפה"), סבינה אחמדובה ("נשים שמורות"), ארטיום טקצ'נקו ("ערפדים של הלהקה האמצעית"), רינל מוחמדוב ("אטרקציה"). במאי הסדרה היה קיריל קוזין ("סרגיוס נגד רוחות רעות").

עקב תאונה, תלמידת התיכון אוליאנה נותרה ללא משפחה: אחיה מת, ואמה נופלת לתרדמת. במקביל, הילדה מגלה מתנה - היא יכולה לחזות את מותו של מישהו אחר. אוליאנה סובלת מראיות חודרניות ומוכנה לעשות הכל כדי להיפטר מהן. מְכַשֵׁפָה רוטה מציעה לה עסקה: לעזרת אמה ולהיפטר מהחזיונות, תלמיד התיכון צריך להביא דברים של מתים.

קצב פראי

אירועים ב"היכן פורחת הלענה" מתפתחים במהירות הבזק. זה מובן: הספר המקורי כולל 575 עמודים, אבל הוא מסופר תוך שעה וחצי. דמויות חדשות מופיעות ונחשפות מיד בלי הרבה הקדמה. דיוק וריכוז הם בהחלט לא המאפיינים של הסדרה.

הקצב הגבוה לא נותן לך להשתעמם, אבל לפעמים משחק נגד הסדרה. יש דברים שצריך לומר במהירות במקום לחשוף אותם בהדרגה. בגלל זה, הדמויות נראות שטחיות, והעלילה צפויה. שחקנים טובים ותמונות חיות מחליקות את הבעיה, אבל לא מספיק כדי להפסיק לשים לב אליה.

נאיביות בגיל העשרה

"היכן פורחת לענה" - קודם כל סיפור נוער. מכאן הנאיביות המעט ילדותית בעלילה. למרות חומרת הנושא (אנחנו מדברים על נער שמאבד את משפחתו), כמה אלמנטים נראים איכשהו קיצ'בו - מתחילת העלילה ועד למגעים עם מכשפות. זה בקושי מינוס, אלא עלות של הפורמט: סדרות נוער הן תמיד כאלה.

יחד עם זאת, הפרויקט די אמוציונלי – לפעמים יותר מדי. זה מגובה במוזיקה: פופ בגיל ההתבגרות משפר רגשות. אבל קודם כל, הרגשנות מוסברת על ידי קצב גבוה, שבו הכל צריך להראות מהר יותר, בהיר יותר ומובן יותר.

נאיביות מתבטאת לא רק ברגשות חיים מדי, אלא גם בעולם המומצא ככזה. החוקים והחוקים שלו מוסברים כבר בפרק הראשון, אחר כך הם ברורים ופשוטים מדי, כאילו אתם קוראים אגדת ילדים.

לפעמים היא מתענגת על מיקומים - כל אחד מהם התגלה כבהיר, משוכלל, אבל התנועות ביניהם נראות מוזרות. זה לא יהיה מוזר להשוות עם "משמרת לילה", שם נראתה מוסקבה כולה כמקום קרב בין טוב לרע: ב"לענה" היה כאילו לא כל העיר מעורבת, אלא המקומות הבודדים שלה.

פורמט גרוע

ב"איפה הלענה פורחת" יש שישה פרקים בני 15 דקות כל אחד. בהתחשב בכך שהם יצאו מיד, הסדרה נראית כמו סרט עלילתי סטנדרטי. הבעיה היא שכל פרק מסתיים עם צוק. אוקיי, כשדוחפים אותם בסוף הפרקים בני השעה, אבל כל 15 דקות "טוויסט רציני מאוד" נראה לא רק צפוי, אלא גם חודרני. אולי בפורמט של סרט באורך מלא, הסיפור היה נראה אורגני יותר.

"איפה הלענה פורחת" היא סדרה שכל יתרון בה קשור בל יינתק עם חיסרון. הקצב הגבוה והנוקב של הנרטיב מעורר שטחיות, דמויות בהירות הופכות את הסיפור לנאיבי. אם בזמן הצפייה הבעיות מעצבנות, אז בסוף מתרגלים אליהן, והרושם הכללי די חיובי. כנראה, אם זה היה על סדרה אמריקאית אחרת, אז אפשר היה לדלג עליה. אבל באיזו תדירות מצולמות ברוסיה דרמות מיסטיות על בני נוער?