"בועת קטיפה" עם זך גליפיאנקיס - סרט שאחריו נשאר רק זילץ'
Miscellanea / / July 29, 2023
הרבה צעצועים, קצת כיף.
Bubble Plush הוקרן בבכורה ב-Apple TV+ ב-28 ביולי. והוא בקושי ראוי לתשומת לב.
הסרט מבוסס על הספר The Great Beanie Baby Bubble מאת זאק ביסונט. זהו סיפורו של טיי וורנר, איש עסקים שהרוויח מיליארדים ממכירת צעצועי קטיפה. במובנים רבים, הצלחת החברה שלו נבעה מהתפתחות האינטרנט והמכירות הפומביות המקוונות - חיות קטיפה הפכו במהרה לנחשקות עבור משווקים ואספנים.
את הסרט ביימו אנשים שמעולם לא היו במאים של סרטים עלילתיים: כריסטין גור (שהפיקה את Foxcatcher) ודמיאן קולאש. גור גם כתב את התסריט וקולאש כתב את המוזיקה. צוות השחקנים נראה הרבה יותר מרשים: זאק גליפיאנקיס ("הסלים"), שרה סנוק ("היורשים"), אליזבת בנקס ("משחקי הרעב") וג'רלדין ויסוואנתן ("מחוללי הניסים").
Bubble Plush מנסה לספר את עלייתה ונפילתה של החברה ממספר נקודות מבט. הדמויות הראשיות הן המייסדים טאי ורובי, אשתו של טאי שילה, והעובדת מאיה.
חוסר היסטוריה מאוחדת ובלבול
לסרט יש מבנה מאוד מוזר. תארו לעצמכם שעשרה אנשים מספרים לכם בו-זמנית על ילדותם וארוחת הבוקר שלהם בבוקר - משהו כמו "Bubble Plush" נראה כמו.
הפעולה מתרחשת במספר צירי זמן, והסיפור מסופר מארבע דמויות שונות. מעברים מחלק אחד למשנהו הם כאוטיים ככל האפשר. זה עתה קיבלתי את רובי מ-1992, הם מראים את טיי מ-1983, ואז את מאיה מ-1997. כתוצאה מכך, כל סיפור הופך לסט של פיסות ולעולם לא מסופר עד הסוף.
כמה פעמים בזמן הצפייה יש תחושה שהסרט מתחיל להאיץ - מופיע בו עצב, קונפליקט. אבל אז יש עוד שינוי בתקופת הזמן ובגיבור, כך שהרגשות שוככים. עד המערכה השלישית, "בועת הפלוש" נדוש מתפרץ ואינו מנסה עוד אפילו לעורר רגשות.
נראה שנרטיב ליניארי פשוט לא ישפר מאוד את הסרט, אבל לפחות יוסיף לו רגש וסוג של עלילה. כמו שזה נראה, זה סיפור מוזר שבו משהו לא משמעותי תמיד קורה.
כנות מרמה
נוסטלגיה לזמנים שבהם לא חי היא רגש פופולרי למדי בקולנוע המודרני. העונה הראשונה של Stranger Things מבוססת עליה, והטטריס האחרון שיחד אותה.
"בועת קטיפה" מנסה בכל כוחה לעורר את הצופה בנוסטלגיה הזו, אבל עושה זאת בלחץ של יועץ בחנות לחומרי בניין - אחרי המשפט השלישי אתה רוצה לברוח.
לפעמים הופעה כל כך מנסה להיות לבבית עד שהיא הופכת לעצבנית. כשהם ממלאים את המסך בצעצועים, נראה שהמחברים שוכחים שהם מובילים את העלילה להפריך את אישיותו של היוצר שלהם. נדמה שהמעבר הקלאסי מהצד המואר של האישיות לאפל מרמז על עצמו, אבל הוא גם מתנתק. כתוצאה מכך, כל הצבעים הבהירים האלה, תעלולי גליפיאנקיס והרים של צעצועים לא מובילים לכלום.
אמריקה וקפיטליזם
הביטוי "חלום אמריקאי" נשמע לעתים קרובות מאוד בסרט (אגב, תסריטאים מודרניים משתמשים בו רק בסרטים על העבר, וזה מצחיק). והדמות הראשית משמשת כהתגלמות החלום האמריקאי. אבל לאורך הסרט אף פעם אין הסבר האם הוא באמת קיים ואם כן למה הוא מוביל. הדמות הראשית ריקה מכדי להמחיש משהו.
בשלב מסוים נראה שהסרט עומד להתחיל לחשוף את הקפיטליזם - הרי נתפרו צעצועים בסין ובקוריאה, והבוס של החברה שילם לעובדים אגורה. אבל גם הנרטיב הזה מסתיים באמצע המשפט.
בועת הקטיפה היא ניסיון כושל לספר יותר מדי, וגם עם הרצון להראות נקודות מבט שונות. כתוצאה מכך, ההיסטוריה של יצרנית הצעצועים הופכת למבוך שבו אף אחד מהשבילים לא מוביל לשום מקום. עדיף להקדיש שעתיים למשהו מעניין יותר.
קרא גם🧐
- הרשת העצבית BaiRBIE me תייצר בובת ברבי על סמך התמונות שלך
- ברבי זה חג
- Good Omens חוזר עם עונה חדשה. וזו עדיין סדרה מבריקה
- אופנהיימר הוא סרט נולאן יפהפה ללא הפסקה שפשוט אי אפשר לאהוב.
- Grinding of Metal - העיבוד הקולנועי למשחק הקאלט דומה לתערובת של "מקס הזועם" ו"דדפול"