האם שווה לראות את Moon, דרמה קוריאנית שמזכירה את המאדים?

ב-28 בספטמבר תתקיים הבכורה הרוסית של הסרט "ירח". הסרט מוקדש לכיבוש החלל, או ליתר דיוק, לטיסה לירח. למכון המחקר האווירי של קוריאה יש תוכנית ירח - היא שוגרה ב-2016 במשותף עם נאס"א. עובדה זו, מצד אחד, הופכת את אירועי הסרט לתחזית נועזת, מצד שני, היא גוערת בשותפים (אך עוד על כך בהמשך). תקציב הסרט קטן - 22 מיליון דולר, ולפעמים הוא מופיע.

הבמאי והתסריטאי של הסרט הוא קים יונג-הווה ("עם האלים"). בכיכובם של מוזיקאי EXO Kyung Gu-sol ("תשוקה") וקיונג-סו דו ("Running Man").

2029 לאחר מסע ירח לא מוצלח, דרום קוריאה משגרת משלחת נוספת. החללית מתרסקת ורק אסטרונאוט אחד, הוואנג, שורד. כדי להחזירו לכדור הארץ, מבקשת הנהגת תוכנית החלל עזרה מג'י-גוק, אחד ממפקדי המשלחת הקודמת, הלא מוצלחת. המדען מנסה להציל את הוואנג במצב שבו נאס"א מסרבת לשתף פעולה.

פשטות מאולצת

למרות היקפו הקוסמי, "ירח" בנוי על טכניקות דרמטיות פשוטות. דמויות טובות ורעות מוכרות כבר מההתחלה, העלילה צפויה. יש גם כמה קלישאות - גיבור שמנסה להמשיך בעבודתו של אביו, אדם שפרש מעסקים וחזר אליו ברוח הישן חמושים, שר טיפש שאכפת לו רק מהמוניטין שלו.

רוב הטכניקות הפשוטות יוצרות את הרקע הרגשי של התמונה ובאופן עקרוני לא מרגיזים. אבל כמה פעמים הם משפיעים ישירות על העלילה ואז מעוררים זעם. די קשה להסביר את מעשיהם של מנהיגי נאס"א שנראה שהם מאחלים את מותו של האסטרונאוט הקוריאני, אלא אם כן התסריטאי החליט להכניס נבלים לסיפור.

גם הוויזואליה נראית די פשוטה עבור סרט חלל. בסך הכל, זו תמונה נחמדה ורועשת שלא מנסה לעשות שום דבר שהיא לא יכולה לעשות - אחרי הכל, התקציב של 22 מיליון משמש מגביל רציני. כן, הירח התגלה כאפור למדי (אולי הוא כן, אבל זה היה יותר כיף ב"המאדים"), ולקראת הסוף הם הצילו סצנה מצויירת גרועה מאוד. למרות זאת חללית, ומרכז הבקרה נראה עליז - פשוט, אבל בטוב טעם.

דרמה היפר-רגשית

"ירח" הוא סרט שדורש מעורבות רגשית מירבית מהצופה, כי היעדר אפקטים מיוחדים מדהימים מעלה את הדרמה לידי ביטוי. בערך אחת ל-20 דקות נוצר מצב שכולם משתתקים ומחכים לטרגדיה. ואז הם שמחים שזה לא קרה, וכך הלאה עד הקתרזיס הבא.

לפעמים התנודות הרגשיות הללו נראות מניפולטיביות מדי, כך שלא כל הרגעים ה"נוגעים" באמת מרגשים. אבל מוזיקה טובה ומשחק אקספרסיבי מחליקים פרקים כאלה. הנאום האחרון של אחת הדמויות כל כך מתוק ומעורר השראה בכוונה שהוא יכול לגרום גם לצחוק וגם לבכי, בהתאם למידת האהדה שעוררו הסצנות הקודמות.

ובכן, כדי שהצופה יזדהה עוד יותר עם המתרחש, קים יונג-הווה מוסיפה לסיפור קשרים משפחתיים מורכבים, פלאשבקים ומכשולים בירוקרטיים. זה הסרט שבו פקידים תמיד רעים וחושבים רק על המוניטין שלהם, ובגלל זה החיים אַסטרוֹנָאוּט מוצאת את עצמה תחת איום גדול עוד יותר.

אולי, כל דרמת הפרידה הזו, באופן עקרוני, עובדת רק בגלל של"ירח" יש קסם צנוע משלו. צפוי, מובן, לפעמים זול, אבל אני לא רוצה לנזוף בו - התברר שזה סיפור טוב מדי, כמעט אגדי.

הצהרה פוליטית בלתי צפויה

אולי הרעיון המקורי היחיד של הסרט הוא הדיון שלו במרכיב הפוליטי של חקר החלל. אם בחצי השעה הראשונה רק רומזים לצופה שאסור לדרום קוריאה ללכת לירח ואינה מתקבלת למועדון העילית של מעצמות החלל, אז לקראת הסוף נשפכות האשמות ישירות כלפי נאס"א. אולי זו השקפה סובייקטיבית מדי, אבל היא נראית מעניינת - ממש כמו מניפסט פוליטי.

במהלך 130 דקות, נרמז לצופה בדרכים שונות שכולם צריכים להיות חברים ולחקור יחד את העולם. זה, אגב, ההבדל בין "ירח" ל"המאדים" או אותו "אתגר", שמתענגים על תוכניות חלל לאומיות. יוצרי קולנוע קוריאנים מתנהגים בצורה הרבה יותר צנועה.

מקום אופציונלי

השוואות המעידות על עצמן לא תמיד עובדות עבור לונה. אותו "The Martian", ש"ירח" חתך ממנו בצורה בוטה את אחת הסצנות, פשוט נראה עשיר יותר, שלא לדבר על גן תפוחי האדמה המטורף.

אבל אם נשווה את זה ל"אתגר" האחרון, הסיפור על האסטרונאוטים הקוריאנים התברר כרגשי ונוגע ללב יותר. ומחברי "ירח" לא טסו לחלל כדי לעשות סרט (הערה למארחת: לצלם סרט על ISS אתה יכול ליצור תפאורה, זו המהות של יצירת סרטים).

יתרה מכך, לאחר הסיום מתברר שהסרט בכללותו אינו עוסק בחלל. אפשר לדחוף את הדמות הראשית למקום אחר (למשל למכרה שקרס או לאוקיינוס ​​השקט) - והקונספט לא ישתנה, והמשיכה הבינלאומית תישמע משכנעת לא פחות. בגלל זה, ההשוואות לסרטי חלל אחרים הופכות ללא רלוונטיות.

באופן כללי, הדרמה הקוריאנית על החלל התבררה כמופלאה, קצת מניפולטיבית, אבל עדיין מרתקת. הסרט החביב ומעורר ההשראה הזה אינו מתיימר להיות בעל קווי עלילה מורכבים או ויזואליות מדהימה. אבל אם הוא לוקח את מה שקורה על המסך ברצינות רבה מדי, "ירח" יכול להפוך למעייף.