"במסדר הפייק" הוא סרט שילדים בהחלט יאהבו

ב-26 באוקטובר יצא לאקרנים ברוסיה הסרט "בפקודת הפייק", סרטו של אלכסנדר וויטינסקי המבוסס על סיפורי עם רוסים. בניגוד למפורסם"הגיבור האחרון" או "באבא יאגה מציל את העולם" שנשכח מיד, זה לא דמיון מחדש של הקלאסיקה מנקודת מבט מודרנית. המחברים פשוט אספו כמה סיפורים מוכרים מילדות והעבירו אותם למסך.

לכן "בפקודת הפייק" בהחלט יכול להיות מומלץ לצפייה של ילדים. סביר להניח שהמלווים את הוריהם לא יהיו מרותקים מדי בעלילה, אבל הם יוכלו לצחוק מהבדיחות.

העלילה משלבת מספר אגדות מוכרות

אמליה העצלנית גרה עם אביו, נפח עיוור. בחור צעיר מרמה את עצמו כדי להימנע מעבודה כדי לרדת במורד ולדוג להנאתו. יום אחד הוא נתקל בפייק קסום שמבטיח להעניק שלוש משאלות. לאחר שבזבזת שניים מהם, אמליה מחליטה שהיא צריכה ללכת אל המלך ולחזר אחרי בתו אנפיסה.

אבל היא רוצה להתחתן עם השגריר האנגלי מתוך נוחות. לכן, אמליה מקבל משימות מסוכנות, אותן הוא, בתמיכת בן לוויתו העל טבעי, תמיד מבצע.

כמובן, מחברי העיבוד הקולנועי החדש לקחו את בסיס העלילה מהאגדה בעלת אותו השם: זהו סיפורה של אמליה הרגועה, הרוכבת על הכיריים ורוצה להתחתן עם הנסיכה. אבל כבר בתחילת הדרך מתווספות לפעולה התייחסויות לסיפורים אחרים. פייק מבטיח להגשים לא את כל משאלותיו של הגיבור, אלא רק שלוש - כמו השד ב"

אלאדין». ואז היא הופכת לווסיליסה.

ואז, כמו איבן ב"הסוס הקטן מגבן" או פדו מהאגדה של ליאוניד פילטוב, אמיליה נאלצת לחפש חפצים קסומים שוב ושוב. אז המלך רוצה להרשים אורח מעבר לים, ואנפיסה רוצה להיפטר מחתן לא רצוי.

זה לא יכול להסתדר בלי דמויות מהאגדות המסורתיות: קושצ'י, קוטה-באיון, וודיאנוי ואחרים. למרבה הצער, הם מופיעים רק בפרקים, למרות שהם נראים מעניינים יותר מרבות מהדמויות המרכזיות.

חופש והידור כאלה הם סגולה של אגדה. אלכסנדר רו, שביים את העיבוד הקולנועי הראשון ל"לפי פייק", עשה בדיוק את אותו הדבר (בגרסה שלו הכותרת נכתבה באמצעות סימן רך). כל סיפור בנפרד ידוע מזמן, ועלילותיו פשוטות ככל האפשר. אז למה לא לערבב כמה רעיונות מוכרים כדי לפחות איכשהו להפתיע את הצופה?

"בהוראת הפייק" הוא סיפור טוב ואפילו ברור מדי

"הגיבור האחרון" היה רחוק מהניסיון הראשון לדמיין מחדש אגדות קלאסיות. בוודאי רבים מהילדות זוכרים סרטים כמו "אחרי הגשם ביום חמישי", "ישבנו במרפסת הזהב" או "אחד, שניים - צער הוא לא בעיה", שלעתים קרובות יותר אירן את המהלכים המסורתיים של הפולקלור מאשר בעקבותיהם. די להיזכר באולג טבקוב בתפקיד הקשצ'י המאכיל והחייכן.

על הרקע שלהם, אולי נראה שסיפורי אגדות רגילים כבר לא יוכלו למשוך את הצופים. אבל "בפקודת הפייק" מושך בפשטותו ובמובן מאליו. למעשה, אין בסרט אפילו נבלים, מלבד אנפיסה האנוכית. ואמליה עצמו נעשה נעים יותר מאשר בסיפור המקורי, שבו היכה את השומרים עם אלות קסם.

אפילו כל היצורים המסוכנים שהגיבורים פוגשים מתגלים כאדיבים, אבל הם מוצאים את עצמם במצב קשה. הגיבורים לא צריכים להביס אותם, אלא למצוא את הגישה הנכונה לכל אחד.

חתול, אפילו קסום, נשאר חתול פשוט. וזוג בעלים של מפה בהרכבה עצמית הם אנשים מוזנחים לחלוטין הסובלים מאכילת יתר. הסרט מזכיר לנו שאם תתייחסו לאחרים בחביבות, הם יגיבו בעין יפה, ואז הם גם יבואו לעזרתכם.

הדמות השנויה במחלוקת היחידה היא הצאר, בגילומו של רומן מדיאנוב. מצד אחד, זה ההפך מהשליטים הלא נעימים הקלאסיים מהאגדות: הוא לא רק יושב על כס המלכות, אלא הוא עצמו התעסקות בעבודות הבית - דמויות דומות היו ב"וובקה בממלכה הרחוקה" וב"על מרפסת הזהב" הנ"ל. ישב."

מצד שני, המלך עדיין נראה כמו רברבן יהיר כל כך. הוא מעמת מנגנונים זרים עם דברים קסומים ביתיים שהוא ממציא תוך כדי תנועה. והיכן להשיג אותם הוא עניין של אחרים.

אולי הסאבטקסט היחיד קצת יותר עדין בסרט הוא סיפור האהבה עם הנסיכה, שאמליה המציא לעצמו, מבלי לשים לב למערכת היחסים האמיתית שלה. אבל כבר מההתחלה ברור איך זה יסתיים: איזו משאלה אחרונה יבקש הגיבור, את מי הוא ייקח לאשתו, ומי ייענש על התנהגות רעה.

למרבה הצער, ישרות כזו יכולה להיות מעט משעממת באמצע הסרט. הדמויות הכי מעניינות אף פעם לא מתפתחות, והקצב מואט מדי לקראת הסוף. לכן, צופים בוגרים יצטרכו להסתמך רק על הומור.

הבדיחות לרוב פשוטות אך מצחיקות

כמו אגדה טיפוסית, הסרט "בפקודת הפייק" מרבה לבדר בסצנות קומיות ילדותיות מאוד. או שכל אנשי החצר מתחילים לרקוד לאקורדיון, ואז הדמויות שנקראות אובז'ירלו ואובז'ירלו אוכלות מהר מאוד, או שיורי קולוקולניקוב מעמיד פנים שיש לו מבטא אנגלי אבסורדי.

רק מדי פעם יש בדיחות מצחיקות עם שמץ של רלוונטיות ושל העולם המודרני. הם בנויים בצורה מוצלחת יותר מאשר ב"הגיבור האחרון", שם הם פשוט ניסו להראות שגיבורי אגדות אינם מבינים מדוע נחוצים חפצים בודדים. וב"פקודת הפייק" יש שמץ של פחד ממדינות אחרות, איסור פרסום על "גירושים" על הכביש, ואפילו בדיחה על מוסקבה "יפה יותר תחת הצאר".

אבל לרוב, הומור מבוסס על ביטויים פשוטים מוצלחים. האמיליה הפשוטה בגילומה של ניקיטה קולוגריבוי, שנראית כנה לחלוטין בתפקיד הזה, לא מבינה לא אירוניה ולא רמזים ומשעשעת בפשטות שלו. וממש לידך נמצאת ואסיליסה, בגילומה של מילה ארשובה, הידועה מסדרות הטלוויזיה "מתבגרים קשים" ו"פאנדורין. עזאזל». היא אחראית לסרקזם ובחציו הראשון של הסרט כל הזמן מתגרה באמליה, והוא נופל בבדיחות שלה בכל פעם. הדואט הזה, הבנוי על ניגודיות, הוא החלק התוסס והמקסים ביותר בתמונה.

ויש גם חתול באיון נפלא, בדיבובו של סרגיי בורונוב. לרוע המזל, ניתן לו מעט מאוד זמן מסך. אבל אי אפשר שלא להתאהב בסצנה שבה הוא מבצע דיאטות פליליות לאקורדיון. והמלך מצליח לעשות כמה משחקי מילים טובים.

יהיה זה מוגזם לומר שציטוטים מ"בפקודת הפייק" יירדו בין האנשים ויזכרו לאורך זמן. אבל די נעים לצחוק בצפייה ראשונה.

המחברים ניסו לצלם במקום במקום לצייר במחשב

בשנת 2021, אותו סרגיי סליאנוב ונטליה סמירנובה הפיקו את האגדה "הסוס הקטן מגבן". עלילת הסרט התבררה כטובה למדי, אבל לפעמים התמונה הייתה פשוט כואבת להסתכל עליה - ההחלקה עצמה, רוב נופי הרקע היו פשוט מצויר במחשב. ולרוב זה רע מאוד.

"בהוראת הפייק" נראה הרבה יותר טוב. קודם כל, המחברים ניצלים על ידי המהלך של הפיכת הפייק לוואסיליסה - זה לא רק נותן לדמות יותר אינדיבידואליות, אלא גם מאפשר להימנע מהפיכת אחת הדמויות הראשיות לקריקטורה גרועה.

מבין הדמויות החשובות, רק חתול הביון מצויר. אבל הוא מהבהב רק בכמה סצנות ואין לו זמן להתעייף. שאר הדמויות ואפילו רוב הנוף אמיתיים. זה חוזר לסרטים הישנים. תנו לאחוזת הצאר ולמנזר קושצ'י להיראות פופולריים ככל האפשר, ותנו לתלבושות להיראות גרוטסקיות. אבל יש תחושה של אגדה מוכרת, ולא גרפיקה חסרת נשמה. חלק מהאקשן צולם במקום. ומה יכול להיות טוב יותר מנופים יפים שישלימו סיפור הרפתקאות?

להנאה מלאה, נותר רק דבר אחד לעשות:

אסרו על הבמאים שלנו לצלם סצנות אקשן וקומיקס בסלומו.

אז נחיה.

היתרון העיקרי של הסרט "לפי פייק" הוא שהסרט לא מנסה להיות "התשובה שלנו" לכלום, לא חורג מהנרטיב המסורתי ולא מסבך את העלילה. מדובר בסיפור אגדה אמיתי, מהסוג שצפינו בו בילדות. גישה זו עלולה לאכזב צופים שירצו עוד שנינות ודינמיות. אבל לפעמים חסרים רק הסיפורים הפשוטים האלה ללא סאבטקסט.