"נפילת הירח" מעצבן בטיפשות, אבל מוצא חן בקנה המידה שלו

ב-3 בפברואר יוצא לאקרנים על המסכים הרוסיים סרט חדש של רולנד אמריך "נפילת הירח". למה בדיוק לצפות ממנה, אתה יכול מיד להבין אם אתה מסתכל על הפילמוגרפיה של הבמאי הזה. ב-1996 הוא הגיע לרמה חדשה של פופולריות, בצילומי "יום העצמאות", בו חייזרים תוקפים את כדור הארץ וגורמים להרס מסיבי. שנתיים לאחר מכן, אמריך הפעיל מחדש את גודזילה על ידי שליחת לטאה ענקית לפטר את ניו יורק. ואז הייתה התמונה "היום שאחרי מחר", שבה כל כדור הארץ קפא. ואז "2012", שם כדור הארץ הוצף.

באופן כללי, הבמאי הזה מצטיין בהצגת קטקליזמות והרס בקנה מידה גדול. יתרה מכך, בכל הסרטים הללו אחת הדמויות הראשיות היא מדען, וברקע מתגלה בהכרח נושא משפחתי. כל האלמנטים הללו קיימים ב-Moonfall, כך שהתמונה מתוארת בצורה הכי פשוטה בביטוי אחד: זה בדיוק אותו סרט אסונות של רולנד אמריך כמו כל הקודמים.

ואז כל אחד יחליט בעצמו אם זה יתרון או חיסרון. אחרי הכל, מצד אחד, הבמאי שוב מראה את האפקטים המיוחדים בקנה מידה גדול ביותר ואת ההרס העולמי. מצד שני, הטוויסטים בעלילה בתמונה מאויתים בצורה לא טבעית לחלוטין, והדיאלוגים גרועים אף יותר.

אתה תרגיש כאילו כבר ראית את הסרט הזה.

בשנת 2011, צוות של נאס"א בתיקון לוויין נתקל בישות זרה מוזרה. אסטרונאוט אחד מת, ולאחר מכן ניסתה ההנהלה להסתיר את הסיבות האמיתיות לתאונה. המפקד בריאן הארפר (פטריק ווילסון) הושעה בשל ניסיון לחשוף את האמת, וג'ו פולר (האלי ברי) הסכים עם הסיפור הרשמי וקודם.

עשר שנים מאוחר יותר, KC Houseman (ג'ון בראדלי), חסיד של התיאוריה שהירח הוא מגה-מבנה (כלומר, עצם חלול שנוצר באופן מלאכותי), מזהה שינויים במסלול הלוויין. לאחר זמן מה, נאס"א מבחינה באנומליה. מתברר שתחת השפעתו של אותו כוח זר, הירח נופל לכדור הארץ, וגורם לכל מיני קטקלזמות. זה תלוי בהרפר, פולר והאוסמן להציל את כדור הארץ. הם מיהרו להתכונן למשימה, ובינתיים קרוביהם מנסים להגיע למקלט.

אם מעולם לא שיחקת בינגו עם תסריט, Moonfall היא הדרך המושלמת להיכנס למשחק הזה. פשוט רשום בתיבות את כל הדברים הכי בנאליים שעולה לך בראש כשחושבים על סיפורת הירואית, ותצלי את זה כשהיא מופיעה בתמונה. למרות שיש בעיה אחת: את השורה תמלא כבר בשליש הראשון של העלילה.

אפילו חלוקת התפקידים אמריך עושה את הסטנדרט ביותר. פטריק ווילסון מגלם את האסטרונאוט הטוב ביותר שבגלל עקשנותו ויושרו, איבד את עבודתו, התגרש ושקע בחובות דירה. אבל, כמובן, ברגע קשה, רק הוא יכול להציל את העולם. האלי ברי מייצגת אישה חזקה ורציונלית שנלחמת למען בנה, ובו בזמן למען כדור הארץ כולו. ובראדלי (אם מישהו לא זוכר, הוא גילם את סמוול טארלי ב"משחקי הכס") הוא גיבור קומי טיפוסי, הכרחי כדי להפיג מצחוק. ובכן, כדי שלצופה פשוט יהיה עם מי לשייך את עצמו.

כל טוויסט בעלילה מתפתח בצורה הכי צפויה, אך בו בזמן המגוחכת. ואין סתירה באמירה זו. פשוט, מצד אחד, הדמויות יפגשו זו את זו. הם יהיו הכי מוכשרים ומוכנים, הם ימצאו חללית ישנה במוזיאון וימצאו פתרון לא סטנדרטי לבעיה.

מצד שני, נדמה היה שהמוביל לאירועים הללו פשוט נכתב על פיסות נייר, נזרקו לשקית ונשלפו באקראי. לדוגמה: האוסמן מחליט שהוא צריך להגיע להארפר לאחר שהחתול שלו משתין מעבר למגש על עיתון עם תמונה של אסטרונאוט. והרעיון להשתמש בספינה הישנה נוצר על ידי פולר, בנה, שמשחק עם הדוגמנית.

יתרה מכך, בכל רגע שבו נדרש הסבר, דמויות לא מוכרות מופיעות משום מקום בפריים, מספרות משהו ונעלמות לתמיד. גם אם הם שמרו את הסוד הזה במשך שנים, והם ראו את הגיבורים בפעם הראשונה. והם פשוט באו עם כרטיס של מישהו אחר לארכיון הסודי.

מדיאלוגים וכמה שורות זה יעשה קצת בושה

בצפייה יש תחושה שהשורות של הדמויות נכתבו על ידי רשת עצבית. וכאן אפילו לא ניתן להטיל את האשמה על התרגום והדיבוב - ברור שהם חסרי משמעות מההתחלה. אז, בהכנות לטיסה, הארפר מסביר לצוות את תפקידיהם במילים "הנווט ידאג שנגיע לירח, והמהנדס יבצע את החישובים". אני רק רוצה להיזכר בשיראני רואה חשבון / יוטיוב על רואה חשבון ש"עובד במקום בו עובדים רואי חשבון".

כמובן, זה לא יסתדר בלי משפטי פאתוס כמו "החול בשעון נשפך מהר מדי עבור כולם" ו"אני משרת את אמריקה". אגב, בעולם של הסרט הזה נראה שארצות הברית היא המדינה המפותחת היחידה. בחדשות, מדי פעם מהבהב שאסיה הוצפה, אבל הם אפילו לא זוכרים מאירופה, רוסיה ועוד זוטות. ורק נאס"א יכולה להציל את כדור הארץ.

אבל יומרניות עוד יותר הן השיחות על חשיבות המשפחה. וכאן התמונה יכולה להתחרות כמעט עם המהיר והעצבני. לאורך הסרט יחזרו הדמויות על כך שהן פועלות למען ילדים וקרובי משפחה. אלה, אגב, בזמן הזה ינסו להימלט מהאסונות על כדור הארץ. וממש מההתחלה של החלק הזה, אתה יכול לחזות כל מה שיקרה לדמויות, אפילו להבין מי ימות. אמנם, באופן מוזר, תשרוד בחורה, שאין בה צורך כלל בעלילה. זו אולי ההפתעה היחידה.

אולי נראה ש-Moonfall לא שווה צפייה בכלל. אבל אחרי הכל, כולם מבינים למה הם הולכים לקולנוע לראות סרטים כאלה.

אפקטים יגרמו לכם לזכור את סרטי האסונות הטובים ביותר

זה מאוד אירוני שבערב יציאת הסרט, הבמאי מואשםרולנד אמריך: סרטי מארוול ו'מלחמת הכוכבים' 'הורסים קצת את התעשייה שלנו' / מגוון סרט קומיקס הוא ש"אף אחד אחר לא עושה שום דבר מקורי". אחרי הכל, סרטי האסונות שלו הם שממש לא השתנו מבחינת עלילה מאז אמצע שנות התשעים. למרות שבזכות זה, כל הצופים יודעים בדיוק למה לצפות מיצירותיו של אמריך: היקף ההפקה וההרס.

אתה רק צריך לסבול את השליש הראשון של התמונה, שבו הם רק יכינו את תחילת העלילה, ולחכות לסצנה שבה מעבורת החלל הישנה נגררת ברחובות. ואז אתה יכול לצלול לעולם הקלאסי אסונות ומדע בדיוני, מטופשים ככל שהם מסיביים.

אגב, עכשיו הבמאי מסרב מראש לכל היגיון ריאליסטי, ומכניס כוחות חייזרים לעלילה. אחת הדמויות תגיד ישירות שהחוקים כבר לא עובדים. לכן, המחבר מרשה לעצמו לשחק כרצונו, גם עם חוקי הפיזיקה.

זה לא יסתדר בלי גלי ענק המכסים ערים שלמות. סצנות דומות, אגב, היו ב-The Day After Tomorrow וב-2012, רק שעכשיו גם המים ממריאים בגלל שינויים בכוח המשיכה. ומיד מהמבול הזה מתחילה ספינת חלל. זה אפילו נשמע טוב ונראה אפילו טוב יותר.

ובנוסף להם, כדור הארץ יופגז בשברי ירח, רעידות אדמה וזוועות אחרות. למען האמת, רק הצורך לבדר את הצופה באפקטים הללו מצדיק את קיומה של שורה על ילדי הדמויות הראשיות. ובכן, במקביל, אמריך מפרסם מותגים ידועים, שנראים מאוד פולשניים, ולפעמים פשוט מצחיקים.

חלק נוסף של הרפתקאות בקנה מידה גדול מתרחש בחלל. וכאן הבמאי, אולי, הולך רחוק מדי עם פנטזיות. אל תתנו ספוילרים, אבל הוא מעמיס את העלילה בסיפורים בקנה מידה אוניברסלי, טכנולוגי מלחמות בסגנון מטריקס, הפניות ל-2001: אודיסיאה בחלל, ארמגדון ועוד סרטים.

אולי חלק מהצופים יאהבו שפע כזה של אפקטים חזותיים ונושאים. זה יעייף אחרים, כי אפילו שחקנים טובים יהפכו בשלב מסוים לניצבים בלבד. אבל אנחנו בהחלט יכולים לומר שהסיכוי היחיד ליהנות מהתמונה הוא לצפות בה על המסך הגדול ביותר עם צליל חזק. בחדרים קטנים, ועוד יותר בבית, כל היתרונות יאבדו לחלוטין, והבעיות יהפכו בולטות מדי.

מעניין שרולאן אמריך, שפעם נראה כמו אחד הבמאים הכי מיינסטרים, נראה עכשיו כמו סופר רטרו. עכשיו מעטים האנשים שמצלמים תמונות כה פשוטות עם תמונות קלישאתיות במקום דמויות חיות ודיאלוגים שטוחים.

אולי יש איזה קסם נוסטלגי ל-Moonfall. אלו שצפו ב"יום העצמאות" או "ארמגדון" של מייקל ביי בשנות שחרורם, כאילו יחזרו ל לפני עשרות שנים ויראה סיפור נאיבי ולא גמור לא פחות, שאמור לרצות רק אקשן ותמונה. מצד שני, כבר קשה להתייחס לעבודות כאלה ברצינות. אפילו בשובר קופות, אני רוצה לראות עלילה הגיונית יותר או לפחות יוצאת דופן, ולא סט של סטריאוטיפים.