למה כדאי לראות את "מגדר הזכר", למרות שקשה מאוד לעמוד בו

ב-23 ביוני יוצא לאקרנים בבתי הקולנוע הרוסיים סרט חדש של אלכס גרלנד "מגדר זכר" (במקור פשוט גברים). זוהי העבודה השלישית באורך מלא של הבמאי, אם כי הוא גם ביים באופן אישי את כל הפרקים בסדרה "מפתחים" (או "מתכנתים").

מאז הופעת הבכורה של "Ex Machina" גרלנד אהוב על חובבי קולנוע סופרים: במאי שכותב את עצמו תסריטים לכל הסרטים, בדרך כלל מצלם מדע בדיוני דיסטופי, אבל כותב אקטואלי נושאים.

בשנת 2020, מפתחים חילקו את הצופים לשני מחנות. היו שהאמינו שסדרה זו היא האפתיאוזה של הסגנון של גרלנד. הפעולה מתפתחת לאט מאוד, והמחבר נותן הרבה עובדות מדעיות בעלילה. אחרים החליטו שהבמאי רק מתרברב בידע שלו במחשבי קוונטים במשך 6 שעות.

ואלכס גרלנד כאילו הקשיב להערות הקהל. "גברי", למרות שהוא מעלה את אותם נושאים כמו עבודות קודמות, זה נראה הרבה יותר פשוט. זהו המקרה הראשון בעבודתו של הבמאי כאשר הפעולה אינה קשורה למדע ואף פנטזיה.

כאן הכותב נצמד אחרת. הוא קיבל תמונה סוחפת שבה תגובת הצופה כמעט חשובה יותר מהעלילה על המסך. יתרה מכך, לאורך כל הסרט, גרלנד דווקא לא מספר סיפור, אלא מוציא כל מיני פרובוקציות כדי לעורר רגשות סותרים: מצחוק ואמפתיה ועד סלידה.

"מגדר זכר" מעלה נושאים מאוד רלוונטיים וקשים

לאחר מותו הטרגי של בעלה, הרפר (ג'סי באקלי) עוזבת את העיר הגדולה לכפר. היא שוכרת אחוזה יפה ורוצה לגור שם לבדה כדי להירגע ולסדר את מחשבותיה. הבעלים של הבית, ג'פרי (רורי קינאר), נראה ידידותי ככל האפשר, אם כי קצת פולשני. אבל אז הרפר פוגשת זר מטורף, ומשם הדברים רק הולכים ומפחידים.

אם מסתכלים על סיפורי הבימוי של אלכס גרלנד, קל לראות שהוא כמעט תמיד הופך את הנשים לדמויות הראשיות, וקושר את הסיפור עצמו לעימות שלהן עם ה"זכר" המותנה העולם. כן, באופן רשמי בקלטת "מהמכונה" מדברים על מתכנת שהתעניין באנדרואיד. אבל זה גם סרט על איך שני גברים בודקים אם הדמות של אלישיה ויקנדר היא "אמיתית". וב-Annihilation, מדעניות מתמודדות עם מודיעין מחוץ לכדור הארץ לאחר שהצבא הגברי לא יכול היה לעשות איתו כלום. ואפילו במפותח»הילדה היא זו שמגלה מה קורה במחלקה הסודית של חברת ה-IT.

ב-The Kind of Man, גרלנד סוף סוף הופך את ההתמודדות של החברה עם גבריות רעילה לנושא מרכזי. אך במקביל הוא מוסיף לכך את תחושת האשמה המוטלת על הקורבן, ותוהה האם יש מוצא מהמעגל האינסופי של אי הבנות ואלימות.

כדי לחשוף את הנושא, הבמאי משתמש בטכניקה יוצאת דופן. כל הגברים, מלבד בעלה של הארפר, מגולם על ידי אותו רורי קינאר. כלומר, עבור הגיבורה, במובן הכי מילולי, כולם נראים אותו הדבר. זה אפילו לא ספוילר, רק תסתכל על הפריימים מהתמונה.

קינאר מופיע כאמן התחפושת, ולא מדובר רק באיפור (ובמקרה אחד, גרפיקה ממוחשבת מצמררת): בכל אחת מהתמונות הוא מתנהג בדרכו שלו. בהודעה לעיתונות לסרט הם כתבו כי השחקן לא רק חשב על האופי וההתנהגות של הדמויות שלו, אלא גם שרטט את הביוגרפיות שלהם כדי להבין טוב יותר את הדמויות. בכל פעם, קינר התרגל לתפקיד בצורה כל כך משכנעת שאפילו צוות הסרט התייחס אליו אחרת: ילד החולצה ג'פרי שימח את כולם, והאובססיבי מִין הכומר הפחיד רבים.

אחת הסצנות הדרמטיות החשובות ביותר של הסרט קשורה לדמות האחרונה, שבה מתבטא ממש כל הכאב של הדמות הראשית. מעניין, אגב, שאת הטקסט בדיאלוג בין הכומר להארפר המציאה ג'סי באקלי בעצמה. לכן, גם עם מצגת מעט גרוטסקית, זה נשמע ריאליסטי ככל האפשר.

בשלב זה, אנו מדברים על רגשות אשמה ו נורמליזציה של אלימות. יתרה מכך, "מגדר זכר" גם חושף מדוע בחר הבמאי באזור הכפרי כזירת הפעולה. עבור הארפר, רגע אחד של תוקפנות מבעלה מתח קו מתחת למערכת היחסים. עם זאת, היא עוזבת את העיר המתקדמת המודרנית במדבר. ושם עדיין אומרים בטקסט פשוט שגברים לפעמים מכים נשים, אין בזה שום דבר רע. העיקר להתנצל אחר כך.

עם כל סצנה, מתברר יותר שכל מה שקורה הוא בחלקו מטפורה לטראומה הפנימית של הגיבורה עצמה. היא מנסה להיפטר מאשמה על משהו שמעולם לא הייתה אשמה בו. אחרי הכל, למרות שקינר מגלמת כמעט תריסר דמויות, ובקלי רק אחת, היא אותו ארכיטיפ, התגלמותן של אינסוף נשים שמוצאות את עצמן במצב דומה.

זו זוועה אמיתית, לפעמים אפילו לא נעימה מדי.

מגדר זכר משווק כסרט אימה, אם כי עבודתו הקודמת של גרלנד סווגה לעתים קרובות יותר כמדע בדיוני. עם זאת, צופים שמכירים היטב את עבודתו של המחבר יודעים היטב שהוא תמיד ידע להפחיד. לפני שהחל את קריירת הבימוי שלו, המחבר כתב תסריטים לסרטים "28 ימים מאוחר יותרותופת מאת דני בויל. כן, ובאותו "השמדה" שתי סצנות מפחידות להפליא בבת אחת - למשל, הופעת "דוב" - יתנו מאה נקודות לפני הרבה צורחים קלאסיים.

עם זאת, כעת הבמאי סוף סוף נכנס לז'אנר האימה. ליתר דיוק, היא התקרבה לפוסט-האימה הפופולרית כיום, או "האימה המוגבהת" (המונח אימה מוגבהת השתרש מזמן במדינות דוברות אנגלית). גרלנד ארזה דרמה קודרת במעטפת ז'אנר, והשלימה אותה באלמנטים פולקלור. לכן, קל יותר להשוות "מגדר זכר" ל"מִגדַלוֹר"ו"המכשפה" מאת רוברט אגרס מאשר עם הקלטת "אקס מכינה".

השליש הראשון של התמונה נראה אפילו אירוני. באחת הסצנות הדמות הראשית יוצאת לטיול ביער. קל לדמיין שג'יימס וואן הרגיל היה זורק תריסר צורחים ב-10 הדקות הללו. אבל גרלנד רק מגביר מתח, לפעמים אפילו מדלל את מה שקורה בהומור. אבל עד שמשהו ממש קשה יקרה, העצבים של כולם יהיו על גבול. בהדרגה, הסרט יהפוך למעין אנלוגי"גועל"(ואפילו כל "טרילוגיית הדירות") מאת רומן פולנסקי. אחרי הכל, אפילו הארפר עצמה לא יכולה להבין אם מה שקורה לה הוא אמיתי. למרות שזה לא כל כך חשוב.

אם העלילה הדרמטית של The Male Clan היא די פשוטה, אז מרכיב האימה שלה הוא מטפורי. הבמאי אסף התייחסויות רבות למיתולוגיה. ולא מדובר רק ברמיזה הדתית הכי מובנת: מיד אחרי שהגיע לבית, הארפר אוכל תפוח מהגן בלי לשאול. יש גם התייחסויות מורכבות יותר: למשל, אחת התמונות של קינאר דומה בבירור לפולקלור גרין מן, שעדיין מתואר בפאבים באנגלית.

ודרך אגב, הדמות הזו שלו היא הכי מעורפלת בכל הסרט. אולי הוא מהווה פחות סכנה מגלגולים אחרים, דווקא בשל קרבתו לטבע.

עם זאת, מי שמצפה שגרלנד יהיה רק ​​מחזה יפה ואינטנסיבי עומד למבחן אכזרי. עד סוף הסרט, הבמאי יהפוך לכמעט לארס פון טרייר תקופת האנטיכריסט. הוא יערבב התייחסויות דתיות ומיתולוגיות (גוגל Sheela-na-gig) עם אימת גוף נטורליסטית שרק אנשים עם הבטן החזקה ביותר יכולים להתמודד איתה.

אני בטוח שהסצנות האחרונות יעצבנו הרבה אנשים. נראה כי המחבר לועג בכוונה, ומאלץ לחוש גועל ואף בושה. וזה נכון. חלק מהפואנטה של ​​הסצנות המגעילות היא רק לא רק לראות, אלא גם להרגיש את החוויות של הדמות הראשית, ושל נשים רבות אחרות.

עם זאת, התמונה נשארה יפה מאוד.

אולי לאחר תיאור הזוועות אימת גוף זה יישמע מוזר. אבל המין הגברי הוא גם סרט אסתטי להפליא. גרלנד תמיד יורה בחן ומאוד אטמוספרי. גם מי שגער ב"מפתחים" על העלילה, שימו לב לוויזואליה המדהימה. "גבר מגדר", בפשטות יחסית, מאפשר לך לחשוף שני היבטים של כישרונו של הבמאי.

מצד אחד, גרלנד נהדר עם סצנות חוצות. הטבע של גלוסטרשייר האנגלית, שבה צולמה התמונה, יפה בפני עצמו. והבמאי גם מאפשר לך ליהנות מהתוכניות של שדות אינסופיים, שוב מתייחס לפון טרייר (לא בואו נשכח שיש הרבה סצנות יפות ב"אנטיכריסט", גם על אליל הדני - אנדריי טרקובסקי.

גרלנד מציינת בהודעה לעיתונות שמין זכר הוא כמו סוג של מראה: הקהל יחליט בעצמו מה כתוב בסרט ומה לא. וכאן הוא מצטט כמעט מילה במילה את דבריו של טרקובסקי על "מַרְאָה». ואם תסתכלו היטב בתמונה, תבחינו שגרלנד מציג סצנות רבות ויפות באמצעות השתקפויות במים או בזכוכית - זה גם אחד הטריקים האהובים על הקלאסיקה הסובייטית.

אבל האירוניה הרעה היא שיופי חיצוני טומן בחובו סכנות רבות, כך שהגיבורה בורחת במהירות מהיער הקסום. או שאולי גרלנד פשוט רוצה לשים את הגיבורים שלו במרחב מצומצם בהקדם האפשרי. וכאן כבר נחשף הצד השני של הכישרון: המחבר יוצר בצורה מושלמת תחושה של חוסר תקווה. לא פלא שהבכורה של הבמאי "אקס מכינה" צולמה כמעט במלואה בכמה חדרים. לא רק זה, גרלנד שוב עובד עם צוות שחקנים מינימלי של ארבעה אנשים בלבד.

יחד עם מעצב ההפקה, המעצב והצלם (בכל סרטי הסופר אותו דבר צוות, ומכאן הסגנון המוכר) הבמאי הפך את האחוזה הישנה לאחד המקומות המטרידים ביותר חֲרָדָה. הגוונים הרכים של החלק החיצוני של הבית מפנים את מקומם לאדום בפנים. כאן, לכל חדר אווירה אישית משלו ופרטים חשובים רבים. וכשזה מגיע לשיא בית יפה הופך לכלוב, עליו ממהרת הגיבורה כשהמצלמה עוקבת אחריה ללא הפוגה.

אבל שיא האסתטיקה יכול להיחשב כסצנה במנהרה, שבה מתווסף הד לסימטריה השלמה ולהשתקפויות בשלוליות. מאותו רגע, עיצוב הסאונד הופך לחלק לא פחות חשוב מהתמונה מאשר הוויזואליה. מוזיקת ​​המקהלה כמעט בלתי ניתנת להפרדה מהצלילים של הסרט עצמו: הצרחה של הגיבורה הופכת לשירה מחוץ למסך, הקולות מסלימים את המתח ומתערבבים עם הרעש.

אלכס גרלנד שוב יורה לאט. כמובן, הסצנות אינן מצוירות כפי שהן היו ב-Development, מכיוון שהתזמון קטן פי שלושה. אבל בכל זאת, המצלמה מאפשרת להתבונן בפנים של הדמויות לאורך זמן, והסצנות שצולמו בהילוך איטי הופכות לציורים. כמעט עד הסוף, "Male Genus" מרוצה ממש מכל פריים. ואז הורס בזדון את האסתטיקה הזו עם אימת הגוף האכזרית ביותר כדי להיפטר מכל רומנטיזציה של פציעות.

"מגדר זכר" לא יעמוד כל צופה. אבל נראה שאלכס גרלנד הפך את הסרט בכוונה למבחן. הוא מגיש את מחשבותיו אפילו ישירות מדי, אבל התגובה למה שקורה תהיה אינדיבידואלית. מישהו יצחק ברגעים הכי לא נוחים, מישהו יעצום את העיניים, מישהו, להיפך, לא יוכל לקרוע את עצמו מהמסך.

אבל בלי קשר לרגשות הראשונים, הסרט בוודאי ישאיר רושם עז. כי אי אפשר להתעלם מהרלוונטיות שלו. את המילים שהגברים שפגשה הגיבורה משמיעים אפשר למצוא ממש בכל דיון על מערכות יחסים. התחושות שהיא חווה מוכרות לכל מי שקיים אינטראקציה עם אנשים רעילים. רק שהבמאי הצליח לא רק לדבר על הרגשות האלה ולהראות אותם, אלא גם לגרום לך להרגיש את הטראומה. וזה מעצבן כמו שזה חשוב.