האיש האפור הוא עותק כאוטי של סרטי בונד שאין לו כל ערך

ב-22 ביולי יצא לאקרנים סרטם החדש של האחים רוסו (הנוקמים: סוף המשחק) בשירות הסטרימינג נטפליקס. כ-200 מיליון דולר הושקעו במותחן הריגול "האיש האפור". בנוסף, הרכיבו המחברים צוות כוכבים וצילמו במדינות שונות בעולם.

נראה שהבמאים רצו ליצור אנלוג משלהם לסרטים על הסוכן 007. רצון כזה הוא הגיוני וצפוי: הסרט חי כעת בזכיינות, ונטפליקס, יחד עם רוסו, כנראה מייצגים את האיש האפור כחלק מסדרה גדולה יותר.

אבל הם שכחו שהצופה עדיין לא מודע לתוכניות שלהם ועדיין מסתכל על דמויות לא מוכרות וסיפור חדש לגמרי. בגלל זה, עלילת התמונה נראית מעורפלת ככל האפשר. ואפילו הגודש של הקלטת באקשן לא חוסך - הוא מועבר בצורה כאוטי ולא מאוד אטרקטיבי.

גיבורי "האיש האפור" מתנהגים כאילו הם כבר מזמן מוכרים לצופה

תארו לעצמכם את החלק הבא בזיכיון של ג'יימס בונד או איתן האנט ("משימה בלתי אפשרית"). מכיוון שהצופה מדליק סרטים כאלה כשהוא יודע מראש את המידע הבסיסי על הגיבור ויצירתו, המחברים יכולים להרשות לעצמם לא לבזבז זמן על הסברים. בדקות הראשונות הם מראים את הזרע, ואז מיד הולכים לפעולה הראשית.

זה בדיוק מה שהרוסים עושים ב"איש האפור". תוך שלוש דקות בדיוק הם מסבירים שהגיבור של ריאן גוסלינג הוא אסיר לשעבר שגויס על ידי ה-CIA לבצע משימות סודיות. ואז העלילה עוברת שמונה שנים קדימה, כאשר הדמות הזו, בשם הקוד שש (ש-007 מצולם, הם יתבדחו בסרט), משנה את דעתו לגבי מעסיקים. זה לוקח עוד חמש דקות של זמן מסך. מאותו רגע, הגיבור נמצא במנוסה, והסוכן לשעבר הלויד הבלתי מספק והמרושע ביותר, בגילומו של כריס אוונס, צד אותו.

ההקדמה מזכירה שחזור של העונה הקודמת של הסדרה, אם כי הצופה מסתכל על דמויות חדשות. זה כאילו האחים רוסו מעולם לא הבינו שהם לא עובדים יותר ב-MCU (עבודתם הקודמת"על אלכסון" והתברר כאוסף של שלושה סרטים שונים, מה שקלקל את הרושם). אבל גם זה לא הכי גרוע: למעשה, בעוד שעתיים הדמויות יישארו מסכות שטוחות. אפילו השחקנים נבחרו כאילו לא מבחינת התאמת התמונה, אלא פשוט דרך בקשות באינטרנט.

גיבור בודד קשוח, אבל מאוד שנוי במחלוקת - כן, זה הנהג מ"דרייב", בגילומו של ריאן גוסלינג. הוא יהיה השישי. ונחזיר גם את הקיסם. בחורה יפה ומסוכנת שתעזור לסוכן העל - אנה דה ארמס בדיוק שיחקה בסרט "אין זמן למות", היא מאומנת ויודעת לטפל בנשק. הבוס המרושע אך המקסים הוא רג'-ז'אן פייג' מהברידג'רטונים.

שנון מטופל רק עם כריס אוונס. אבל כאן, כנראה, ההיכרות ארוכת השנים של הבמאים עם השחקן שיחקה תפקיד. הוא מופיע בצורה הכי לא צפויה לעצמו - נבל סוציופתי שיכול לירות בקלות גם בעדים וגם בעוזריו. זה פשוט לא נותן לו להיפתח.

אין שום היגיון בעלילת "האיש האפור"

בזכיינות Mission: Impossible ו-007, חלקים רבים בנויים בערך על אותו עיקרון: הגיבורים מקבלים איזושהי משימה או להיפך, בורחים מהאויב ובגלל זה עוברים למקום אחר מדינות. זה מאפשר להראות הרבה לוקיישנים יפים ולגוון את העלילה.

"איש אפור" וכאן לפי הסטנדרטים. אבל הבעיה היא שדי קשה להבין את המוטיבציה של הגיבורים ואת הסיבות לתנועותיהם. הכל קורה כאן פשוט כי המחברים רצו את זה כך. כתריסר דמויות חדשות מוכנסות ממש לסצנה אחת כך שהן ממלאות את תפקידן ונעלמות לנצח (בדרך כלל הן פשוט מתות).

האובססיה של לויד ללכידת שישה מובנת. הוא שכיר חרב שלא עוצר בשום דבר. אבל עם כל סצנה חדשה, הקו שלו הופך פחות ופחות הגיוני. בהתחלה הדמות מוצגת כמתבודדת, אבל אז מתברר שיש לו צבא שלם בפיקודו. הוא צד את שש באופן אישי ואז פשוט יושב במשרד ומסתכל. ובמקביל לויד יוצא נגד המעסיק שלו. או שלא. איזה סוג של מערכת יחסים בין חברי השירות החשאי, ולא יסביר.

ונראה שכל פרט ופרט לא נראה פלילי ולא הורס את הסיפור. אבל כולם ביחד הופכים את "האיש האפור" לטירוף מוחלט. הדמויות, שהצופה לא יודע עליהן דבר, מבצעות כמה פעולות המבוססות על מניעים המוכרים רק להן. איך להרגיש לפחות קצת אהדה לכל אחד מהם היא שאלה שאין לה תשובה.

ואפילו הפעולה נראית מעורפלת

אבל אולי הסרט לא צריך את זה? אחרי הכל, כריסטופר נולאן ב"טַעֲנָה"הפקר נטש את חקר הגיבורים, נתן להם לצאת למסע מטורף במדינות. ובסופו של דבר, התמונות של מייקל ביי, שיכול רק לפוצץ ולנפץ כל דבר בפריים, אוספות קהל בהתמדה.

אבוי, רוסו נכשל גם כאן. נראה היה שהם ריגלו אחר הפקת קרבות ומרדפים מהמפרץ האמור, אבל הם לקחו את החלקים הגרועים ביותר. לדוגמה, מנהלים לומדים בבירור כיצד להשתמש ברחפנים. רק שהמצלמה שלהם מגלגלת פירואטים ברגעים אקראיים: בסצנה אחת, אתה מקבל את התחושה שהדמויות עפות משם במכונית. אבל לא, אם אתה שוקל מחדש, זו רק טכניקה אמנותית.

המשמעותי ביותר מבחינת ביצוע עימותים היה הטבח הגדול בפראג. ראשית, הבמאים נהנים בבירור מהסקאלה, ושוכחים שהם צריכים להפוך את הסצנה למובנת יותר עבור הצופה. הם מביאים באקראי תוספות שונות לפריים, ואחרי כמה דקות בדרך כלל אי ​​אפשר לראות מי יורה על מי. הכל רק רועם, מכוניות מתפוצצות ואנשים נופלים.

ושנית, לויד עצמו יבטא את המשפט המרכזי: "האם זה באמת כל כך קשה להרוג אדם שרוכז לספסל". כן, זה לא סוד שבסרט כזה, הדמויות ניחנות בחיוניות מדהימה. אבל בכל זאת, קשה להאמין שקהל של שכירי החרב הכי מגניבים עם מקלעים ומטולי רימונים לא יכול לפגוע בשישייה הלא חמושה, שבקושי זזה.

שאר הסצנות הן סט של קלישאות, שנאספו גם הן מבקשות פופולריות. יש קרב במטוס נופל. קפיצה מחלונות ובית מתפוצץ - יש. הקרב הדרמטי האחרון עם הנבל (שיושב בשקט במשך שליש מהסרט) זהה. רק שאין חיים ומקוריות.

הבדיחה המקורית היחידה ב"האיש האפור" היא התייחסות אירונית לתפקיד העתידי של ריאן גוסלינג. אחרת, הסרט מורכב מקלישאות משעממות מדי, שגם הן מבוימות בצורה גרועה, או מסצנות בלתי מוסברות שאין בהן היגיון כלל. ולעתים קרובות יותר משניהם בו זמנית.

יחד עם זאת, צפייה בסרט גורמת דווקא לא לעצבנות, אלא לתמיהה. האחים רוסו צילמו פעם את המלחמה האחרת על קפטן אמריקה - דוגמה טובה למותחן ריגול בתוך מארוול. אבל בצורה מוזרה, בהינתן חופש מוחלט של יצירתיות, תקציב ענק ושחקנים מגניבים, הם לא יכלו לספק משהו ממש מרגש.