"אלה שרוצים למשוך תשומת לב תמיד העלו על זה השערות": הנוירולוג ניקיטה ז'וקוב על האופנה למחלות נפש

האם יש אופנה להפרעות נפשיות

מודים היו קיימים בכל הזמנים. לפני מספר שנים, למשל, החלו בתקשורת לדבר רבות על מחלת הצליאק, ובקשר לכך, גם מי שלא נרתם להימנע מגלוטן החל להימנע ממנו במזון. אין ספק שגם אנשים ללא צליאק יכולים להיות רגישים לחלבון הזה, והוצאתו מהתזונה באמת תועיל להם. אבל אנשים כאלה הם הרבה פחות ממה שאנו רואים.

והאופנה למחלות נפש היא לא משהו חדש לגמרי: במאה הקודמת, ה-St. נוירוזות נהנה לא פחות מביקוש מאשר עכשיו. אבל במדינות המערב התחילו לדבר על בריאות הנפש קודם לכן - אנחנו בחבר העמים נמצאים 50 שנה מאחורי המגמה הזו. לכן, כעת אולי נראה כי ה"אופנה" להמצאת הפרעות נפשיות הופיעה די לאחרונה.

מצבי דיכאון, הפרעות "פסיכוגניות", נטיות אובדניות - אלה תמיד היו השערות על ידי מי שרוצה למשוך תשומת לב, לעורר תחושת רחמים אצל אחרים או להסכים על כמה תנאים ספציפיים עבור עצמך, לבקש משהו מיוחד עבור עצמך יַחַס.

והעניין הוא לא באופנה, אלא בעובדה שמחלת נפש הרבה יותר קלה לדמות מכל בעיה סומטית.

כל פסיכיאטריה היא סובייקטיבית: למומחים אין למעשה דרך אובייקטיבית לאשר או לשלול מחלה כלשהי.

לכן, תמיד - גם לפני וגם עכשיו - היו אנשים שפשוט אוהבים את זה ניתק מאבחנים ובהתאם לתיאורם, תיקנו את התנהגותם. עם זאת, חשוב להבהיר כאן: לא מדובר בעובדה שהצהרה פומבית על דיכאון היא תמיד יציבה.

כיצד קידום בריאות הנפש משנה את החברה והפסיכיאטריה

הגיל של פסיכיאטריה מתורבתת רגילה באזורנו (בחבר המדינות) הוא לכל היותר 10 שנים. לפני כן, בימי ברית המועצות, הייתה פסיכיאטריה ענישה נפוצה, שלא הועילה לאזרחים, אלא שירתה את מנגנון הדיכוי: אנשים הוכנסו לאט לאט. סכִיזוֹפרֶנִיָה עם כל שמץ של בעיות עם הראש. ומאז ועד עכשיו, רוב הרופאים במרחב הפוסט-סובייטי, למשל, מאמינים שתרופות נוגדות דיכאון הן תרופות נוראיות ו"חזקות מאוד" שכדאי להתרחק מהן.

יחד עם זאת, הודות לפופולריזציה של נושא בריאות הנפש, יש יותר ויותר פסיכיאטרים ורופאים. התמחויות סומטיות שמבינות שהפרעות נפשיות קיימות ויכולות להיות לִשְׁלוֹט. אנשים, בתורם, מבינים שסבל אינו נורמלי, והם מנסים לשפר את חייהם.

לפי התצפיות שלי, במדינות חבר העמים יש שיא רציני חדש של פניות לפסיכיאטרים פסיכותרפיסטים היה בזמן המגיפה. אנשים ישבו בבית, סוף סוף הצליחו להקשיב לעצמם (או להסתכל מקרוב אחד על השני) ולהבין מה מדאיג אותם ולא מתאים להם.

וזה הביא שינויים ברורים לטובה.

אם עכשיו בבירות במקום ציבורי אתה אומר שיש לך אבחנה פסיכיאטרית, אז אף אחד לא יופתע, וסביר להניח, אפילו לא ישים לב.

מסתבר שהסטיגמטיזציה של הפרעות נפשיות כמובן הולכת ופוחתת. אנשים מקבלים גם את האפשרות של בעיות של עצמם בנפש וגם בעיות של אחרים בצורה של אבחנה, ולא "חולשה" או עצלות.

עם זאת, יש גם השפעות שליליות. לעתים קרובות מאוד אני מבחין כיצד אנשים מספרים בחופשיות לכל הסובבים מה האבחנה שלהם ואיזה סוג של כדורים הם אוכלים. למה זה מאכזב אותי באופן אישי? נניח ששני אנשים דנים באותו דבר נוגד דיכאון באותו מינון ולגלות שזה משפיע על מצבם הנפשי בדרכים שונות וגורם לתופעות לוואי שונות. באחד, זה עשוי להפחית את ההשפעה עקב חרדה מוגברת, ובאחר, זה עלול להוביל לניסויים עצמאיים בשינוי המינון או הפסקת התרופה.

בנוסף, אנשים לרוב לא חושבים על ההשלכות החברתיות של פתיחות כזו. אם אתה אומר לבוס שלך שאתה לוקח שלוש תרופות פסיכו-פרמקולוגיות שונות ביום, אז אפילו בלי סטיגמה, המנהל יסמן לעצמו: "כן, אם בפעם הבאה שאדם לא יבוא לעבודה, אז כנראה בגלל שלו מַחֲלָה." ואז זה יכול להפוך לכדור שלג בלתי צפוי.

כן, אנחנו צריכים להיות מודעים יותר, אנחנו צריכים להפיץ את הבשורה, אבל אנחנו לא חיים בעולם ורוד מושלם, שבו אתה יכול לצפות מכולם להיות מודעים, מושכלים ואדיבים כמוך עצמי.

האם זה נורמלי לנסות אבחונים פסיכיאטריים?

כאשר איזה בלוגר פופולרי אומר שנתנו לו הפרעת קשב וריכוז בבגרות וטיפול מרשם באמת הפכו את חייו לקלים יותר, אנשים מבינים שלהלך לפסיכיאטר זה לא כל כך מפחיד, ופסיכותרפיה לא חסרת תועלת.

הם יסתכלו על הבלוגר הזה, ינסו לנסות את האבחנה שלו על ידי מעקב אחר סימפטומים דומים, אז הם ישאלו איזה מומחה זמין - סביר להניח שיש לזה יותר יתרונות מאשר חסרונות. כך, תשומת הלב לבריאותו של האדם עולה, אם כי באופן עוקף.

יש לי מטופלים שמגיעים עם האמירה: "נראה שכן דו קוטבי». ובסופו של דבר, לאחר הסבר על הסימפטומים ומהלך של הפרעה רגשית דו-קוטבית, האדם אומר: "אה, אני מבין! ובכן, כן, אין לי דבר כזה." עם זאת, העובדה שהם בעצם שאלו שאלה כזו והביאו אותה לרופא מדברת על אוריינות רפואית מוגברת.

למשל, עם אותה הפרעת קשב וריכוז: יש שכבה של אנשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם שלא אובחנו עם התסמונת הזו בילדות, כי בשנות ה-90 לאף אחד לא היה אכפת לפני כן. רק עכשיו, הודות לעבודתם של הפופולארים, הם לומדים שמסתבר שחוסר היכולת שלהם להתרכז בפעולה כלשהי במשך זמן רב אינו סימן לכך עַצלוּת, אלא מצב פתולוגי שניתן לטפל בו. וזה יכול לשפר באופן דרמטי את חייהם אם האבחנה תאושר והטיפול ישפיע.

אם אתה מבחין בנטיות חרדה או דיכאון או כל סימפטום אחר בעצמך, אז הקריטריון העיקרי לפנייה למומחה הוא "האם זה מפריע לחיים?", לא נוכחות של סימפטום.

כלומר, אם תכונה כלשהי של הנפש שלך משפיע בבית הספר, בעבודה, בפנאי, ביחסים עם אנשים אחרים, אז זה הגיוני ללכת לרופא.

ואם, לאחר ש"ניסית" את האבחנה של מישהו, אתה שם לב שהיא קרובה אליך, אז אין שום דבר מביש בלבוא לפסיכיאטר ולהתייעץ בנושא זה.

למי לפנות אם אתה צריך ייעוץ

פסיכיאטר הוא רופא המאבחן ורושם תרופות.

פְּסִיכוֹלוֹג - זה לא רופא. הוא מתחנך במכון הומניטרי, עוקף את היחידה הרפואית. לכן הוא אינו יכול לבצע אבחונים ולרשום כדורים, אך הוא יכול לבצע טיפול פסיכולוגי.

פסיכותרפיה אינה עוסקת ב"לשכב על הספה ולדון בטענות ילדות". פסיכותרפיה נכונה היא האימון האמיתי. כמו שאדם שואב שרירים, אתה יכול "לשאוב" את הנפש ואת מערכת העצבים, לפתח מיומנויות שיגנו מפני חרדה, דיכאון ונטיות אובדניות.

אז למי אתה הולך? לכל מומחה שנמצא באופק ונראה מתאים. אם הוא מספיק, אבל זה לא הנושא שלו, הוא יוכל לנתב את המטופל בצורה נכונה, ולא לתוך הריק.