פריז, שחקניות ורציחות - "הפשע שלי" מאת פרנסואה אוזון יפנה לאוהבי תיאטרון והומור

ב-22 ביוני התקיימה הבכורה של סרטו החדש של פרנסואה אוזון "הפשע שלי".

פרנסואה אוזון הוא במאי נדיר שאין לו תקופות חלשות או טובות, הוא תמיד בכושר טוב. וזאת למרות הפרודוקטיביות המדהימה: "הפשע שלי" הוא הסרט ה-22 של הצרפתי ב-25 שנים. לראשונה מזה שנים רבות הוא נוטש את הדרמה המורכבת ומגיע לז'אנר הקומדיה.

לתמונה החדשה, אוזון, כהרגלו, כתב את התסריט בעצמו, והזמין גם עמיתים שהכיר מזמן: הצלם מנואל דקוס ("פיטר פון קאנט", "לפי רצון ה'") והמלחין פיליפ רומבי ("עקרת בית נואשת", "בריכה"). את התפקידים הראשיים שיחקו השחקניות המעט ידועות נדיה טרשקביץ' ("עשרה אחוזים") ורבקה מרדר ("The Roundup"), כמו גם איזבל הופרט ("היא").

פריז, שנות ה-30. השחקנית הצעירה מדלן וחברתה, עורכת הדין פאולין, לא יכולים לשלם את שכר הדירה שלהם. מפיק אופנה מציע למדלן להפוך למאהבת שלו תמורת כסף, השחקנית עונה בסירוב גס, וכעבור כמה שעות המפיק נמצא מת וגם נשדד.

מדלן מבטיחה לכולם שהיא לא הייתה מעורבת ברצח, אבל אף אחד לא מאמין לה. ואז פאולין מחליטה לעזור לחברתה ומזמינה אותה לקחת על עצמה את האשמה. קו הגנה כזה לא רק עוזר להימנע מכלא, אלא נותן למדלן קריירה מצליחה. שחקנית אחרת מחליטה שגם היא רוצה את זה

הַצלָחָהולכן מנסה לקחת את האשמה.

הופעה תיאטרלית מעולה

"הפשע שלי" הוא דוגמה קלאסית להופעה המושמעת במצלמה. כל פרק ניתן להעביר בקלות לבמה תיאטרוןוזה לא ישנה הרבה. השחקנים מגלים מעט יתר על המידה, התפאורות מתנפחות ממלאכותיות, והתלבושות יפות בפני עצמן, כיצירה נפרדת.

הדגש על תיאטרליות גורם לנו לזנוח כמה אלמנטים קולנועיים מוכרים. לדוגמה, בסרט יש מינימום של דבקי הרכבה. דיאלוג ארוך תופס את מקום הפעולה, וחלק מהאירועים מסופרים מחדש במקום מוצגים על המסך. באופן כללי, אם אוזון פתאום רוצה להעלות הופעה, הוא יכול בקלות להשתמש באותו תסריט ובאותם אביזרים.

תיאטרליות מכוונת בוודאי תדוף חלק ותמשוך אחרים - זו תכונה חשובה מדי של התמונה שמשפיעה על תפיסתה.

קומדיה באיכות טובה

My Crime היא קומדיה מאוד קוהרנטית ובנויה להפליא. אין בו פרקים מיותרים, וההומור והאבסורד מפוזרים באופן שווה לאורך כל התקופה. כלומר, במקום סתימות בודדות, יש סיפור מצחיק לגמרי.

אם הצופה מבין את חוש ההומור של אוזון, אז הוא יאהב את הסרט. אחרת קוֹמֶדִיָה לא נראה הדבר הכי מצחיק. ואוזון מתבדח בצורה מוזרה.

למשל, גברים באולם מוכנים לגזור גזר דין מוות על ילדה כי הם לא רוצים להיהרג על ידי נשים. נכון, יש עוד מניע: להראות לנשותיהם שהן שונאות פילגשים ככאלה. בסצנה אחרת, הגיבורה מסרבת הִתאַבְּדוּת רק בגלל שחבר הביא כריכים.

אבל רוב ההומור עדיין קשור לאשמתה של הגיבורה - שאלת מעורבותה ברצח משפיעה על הקריירה. בסופו של דבר, כולם רוצים להיות רוצחים, רק כדי להפוך לכוכבים. אתה יכול לתפוס את העלילה כסאטירה על שואו ביזנס, או שאתה יכול פשוט ליהנות מהאבסורד.

אנשים רעים חמודים

לאורך כל הסרט הדמויות הראשיות לא עושות את הדברים הכי טובים, אבל הן עדיין מעוררות הזדהות – לא אהבה, אלא הזדהות.

העולם הפטריארכלי שסביבם מבהיר שבשביל קריירה אתה צריך לרצות גברים, אין מוצא אחר. ואז הגיבורות מגלות ששקרים ופשעים אינם הכלים הגרועים ביותר להשגת הצלחה. ואני רוצה להסכים איתם.

יחס מעט קל דעת לעולם ולחיי אדם עושה יותר לאווירת הסרט מאשר התלבושות או משחקן של השחקניות. פרנסואה אוזון פותר בעיה מורכבת ברצח קומי פשוט. הפאתוס המופחת והטון המשעשע משמשים הגנה מפני החלקה לביקורת חברתית פרימיטיבית. כתוצאה מכך, אתה יכול לשקול את "הפשע שלי" כסרט על פֶמִינִיזם, או שאתה לא יכול לחשוב על זה בכלל - האוזון לא כופה כלום.

"הפשע שלי" ישמח את מעריצי קומדיות מחופשות ותיאטרליות. לא סביר שמעריצי אוזון אי פעם ישימו את הסרט הזה בין היצירות הטובות ביותר שלו, אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב. במיוחד אם אתה צופה בו על המסך הגדול, זו מתנה אמיתית לקופות הרוסיות הנוכחיות.