איך האנימה של היפה והדרקון מערבבת אגדה קלאסית עם נושאים עדכניים

ב-14 באפריל תעלה על המסכים הרוסיים האנימה באורך מלא "היפה והדרקון" מהבמאי המפורסם מאמורו הוסודה. בקיץ 2021, הסרט הוצג בפסטיבל קאן, שם הוא זכה להערכה רבה על ידי המבקרים. זאת ועוד, זו לא הפעם הראשונה שהבמאי נכנס לתחרות: ב-2018 הוצגה באותה קאן אחת מיצירותיו המפורסמות, מיראי מהעתיד.

אנימות הוסודה טובות כי הן מובנות לכל צופה. גם מעריצים של קריקטורות יפניות וגם מי שלא מכיר את צורת האמנות הזו יכולים לצפות בהן. "היפה והדרקון" אינו יוצא מן הכלל: התמונה מעלה שאלות רציניות, אך בו זמנית נשארת קלילה ומופלאה, כך שגם מבוגרים וגם ילדים יאהבו אותה.

שילוב של מספר נושאים מעניינים

תלמידת בית ספר ביישנית סוזו אהבה מוזיקה מילדות. אבל לאחר מותה של אמה, שמיהרה באומץ להציל ילד לא מוכר, הפסיקה הילדה לשיר.

באופן בלתי צפוי, סוזו נעזרת ברשת U החדשה, המציעה לאנשים לשקוע במציאות מדומה אנונימית. שם, הילדה לוקחת את השם בל והופכת לזמרת פופולרית.

אבל יום אחד היא נתקלת דְרָקוֹן - משתמש אגרסיבי שנלחם בזירה. סוזו מבינה שהאיש הזה צריך עזרה, אבל לא מצליחה להבין את זהותו האמיתית.

Mamoru Hosoda יוצר אנימה סביב אותם נושאים במשך שנים רבות. הוא מרבה לדבר על חשיבות המשפחה (כמו ב"שוליית החיה" או "מירי מהעתיד"), מחפש את עצמו והרהר על העבר ("הנערה שזינקה בזמן"). אפילו העולם הוירטואלי כבר הופיע ב"מלחמות הקיץ" שלו.

לכן, "היופי והדרקון" יכול להיקרא אוסף של כל יצירותיו של המחבר. הוא מנסה לכסות כמה נושאים חשובים בבת אחת. מצד אחד, הוסודה מדברת על אנשים ביישנים ובטראומה שחוששים לחשוף את עצמם לאחרים. ובעניין זה, הוא משתמש בעולם הוירטואלי בצורה מאוד מעניינת.

לעתים קרובות מדי, הדור המבוגר (והוסודה עדיין מעל גיל 50) אוהב לבקר את הרשתות החברתיות ואת הבריחה מהמציאות לאינטרנט. היופי והדרקון, לעומת זאת, מראה שאנונימיות ואווטארים פנטסטיים יכולים להיות סוג של תרפיה ולעזור להתמודד עם הטראומות של החיים האמיתיים.

אבל הסיפור לא נעצר שם. מאמורו הוסודה גם מדבר על נושא מוכר במקביל משפחות ומחפשים אהובים. כשהוא סובל מאובדן אמו, סוזו אינו מבחין באביו המבין. יתרה מכך, היא אפילו לא רואה שיש לידה אדם דואג אחר.

במקביל, הם גם יתפוס עוד נושא מעניין: אפילו האנשים הפופולריים ביותר, שכולם מסביבם רואים בהם יפים ובטוחים בעצמם, יכולים להיות ביישנים וידועים לשמצה בפנים.

ועד סוף "היפה והדרקון" ייכנס פתאום לחלק הכי קשה ואפל: סיפור האלימות במשפחה. בעיה זו רלוונטית ביפן הפטריארכלית. ואבוי, במדינות רבות אחרות.

למרבה הצער, עלינו להודות שהכותב לא הצליח להתאים במלואו את כל האמור לעיל במסגרת של עבודה של שעתיים. אולי "היפה והדרקון" ייראה טוב יותר בצורה סדרת אנימה פרקים ל-10. למרבה הצער, כמה דמויות נשארות רק פונקציות, ואפילו הדרקון עצמו הוא אמר שהוא קטן מדי.

וכן, הסוף קצת מבלבל. למרות שהוסודה הואשם כבר יותר משנה בכך שלא הצליח לעלות לגמר.

הרבה הפניות מעניינות

השם המקורי של האנימה הוא "הדרקון והנסיכה המנומשת". אבל במקרה זה, המקומונים הרוסים התבררו כנכונים, מה שגרם לכותרת להיראות כמו "היפה והחיה». עבודתו של הוסודה מתייחסת לא פעם לעבודה זו (בעיקר העיבוד הקולנועי של דיסני), הן בעלילה והן מבחינה ויזואלית: הדרקון כאן אפילו מגדל ורדים בטירתו הנסתרת.

אבל העניין אינו מוגבל רק להתייחסות לקלאסיקה. למעשה, העולם של U מזכיר מאוד את OASIS מהסרט "שחקן ראשון שמתכונן». אז במספר אינסופי של אווטרים, צופים קשובים בוודאי יבחינו ברמזים לדמויות מוכרות מסרטים מצוירים אחרים.

העלילה עצמה מעלה בראש אמנים מודרניים רבים: מהופעתה של קבוצת Gorillaz, המורכבת מאווטרים בדיוניים, ועד לזמרת הוירטואלית Hatsune Miku. ובכלל, כמה מוזיקאים מקודמים דרך האינטרנט כבר כמה שנים, ואמנים מפורסמים מופיעים בקביעות במשחק פורטנייט.

וב"היפה והדרקון" חלק נכבד מהתזמון מורכב משירים. אפשר אפילו לומר שהבמאי ביים אמיתי מוּסִיקָלִי.

לזכותו ייאמר, שלא כמו Ready Player One, עבודתו של הוסודה לא הופכת למגוון אינסופי של התייחסויות לתרבות הפופ. כאן הסיפור והדמויות במקום הראשון.

גישה יוצאת דופן לאנימציה

קיומן של דמויות בשני עולמות פותח מרחב לדמיונו של המחבר. הבמאי יוצר ניגוד בין החיים הרגילים למציאות מדומה. עם זאת, יש כאן בעיה.

העולם בתוך הרשת נראה יפה והגיוני: הוא מוצג בתלת מימד, בהיר ורווי. אבל בעולם הרגיל, הוסודה מצייר דמויות בסגנון מינימליסטי קלאסי. יחד עם זאת, הרקעים מעובדים בצורה עדינה יותר. ומסתבר שבין בתים ועצים ריאליסטיים עומדות ומדברים דמויות שטוחות ששורטטו בכמה מהלומות.

אבל למעשה, אני רוצה למצוא פגם לאחר הצפייה. פעולה דינמית גורמת לך לשכוח מכל הבעיות של הסדרה הויזואלית. יתרה מכך, הוסודה אפילו מצליח להפוך סצנות סטטיות למרגשות.

בערך באמצע העלילה יהיה רגע מצחיק הומרי שבו אותה תמונה מוצגת במשך שתי דקות ואפילו הדמויות כמעט לא מדברות. אבל הכל מוצג באירוניה עדינה עד כדי כך שאין תחושה של פעולה צנועה.

יתרון נפרד של "היפה והדרקון" הוא שממש כולם יכולים לצפות בו. הבנה אינה דורשת התעמקות בתרבות היפנית או היכרות מעמיקה עם עולם האנימה. בנוסף, הקריקטורה מדברת על נושאים חשובים, שכל אחד מהם בוודאי ימצא את הקהל שלו. ועל כך אפשר לסלוח לו גם על העלילה הכאוטית וגם על הבעיות הוויזואלי.

אלכסיי חרומוב