"בסיס רקוב לפנטזיה אפית": מה כותבים המבקרים על הסדרה "בית הדרקון"

עם בימוי וצילום מעולים, ותסריט מעוצב היטב המשלב תככים פוליטיים עם דרמה משפחתית וטוויסטים מרשימים. משחק מצוין של שחקנים ידועים ושחקנים חדשים שנבחרו היטב, הסדרה התבררה כמספיקה יסודית ומרגשת כדי להישאר איתנו לעוד הרבה עונות השנה.

בית הדרקון דומה מאוד למשחקי הכס. ומוכיח שנוסחת משחקי הכס עדיין עובדת. צפייה בשחקנים בריטים דנים בסוגיות פוליטיות בקול רגוע בחדרים מרוהטים באומנות יכולה עדיין להיות מרגשת. גם למרות התחושה שהכל איכשהו בטוח מדי ומוכר מדי.

אם היוצרים יכולים לעמוד בפיתוי לעמוד ב-Game of Thrones, זה יכול ליצור ספין-אוף טוב - כמו Better Call Saul for Breaking Bad. עד כה, הכל נראה שאפתני, מושך ויזואלית ומסקרן.

שום דבר מהפרקים הראשונים לא מעיד שיש לפנינו יצירת מופת פוטנציאלית. יש פגמים מבניים, ולמען האמת אלמנטים משניים, וריקנות מצלצלת ברגעים שבהם הצופה היה צריך להדהד עם הדמות.

היוצרים עבדו בזהירות רבה מדי. בין הניסיונות להראות את הזוועות המתרחשות בפאתי הציוויליזציה, לבין המוזיקה האלגנטית של רמין ג'וואדי, יש רצון נלהב מדי להשתוות לסדרה המקורית. ומבחינה ויזואלית זה היה יכול להיות טוב יותר. אבל בסך הכל זה עדיין טוב.

נראה שהיוצרים התעניינו בעיקר בשירות מעריצים. הסדרה מציעה עוד דרקונים, דם, רציחות בלתי צפויות ושחזור היסטורי יקר. אבל יצירת הסצנות שבהן הדמויות יישמעו אמינות נמוגה ברקע.

הבמאי מיגל ספוצ'ניק והמלחין רמין ג'וואדי הצליחו לגרום לסדרה החדשה להיראות כמו "משחק כסאות" מבחוץ, אבל בפנים הוא ריק ושביר כמו ממלכה שנבנתה בגאווה Viserys. זהו בסיס רקוב לפנטזיה אפית.