איך עברתי למלטה, פתחתי שם סוכנות שיווק ושרדתי 3 משברים

"בפגישות שלנו עם הפסיכולוג פשוט בכיתי"

נולדתי וגדלתי בקורגן, משם עזבתי בגיל 17 לייקטרינבורג כדי להירשם לעיתונאות. לא היה לי כסף ללימודים, ובהחלט הייתי צריך לקבל תקציב. זה לא עבד במשרה מלאה, אז הלכתי למשרה חלקית.

מאז השנה השנייה עבדתי בתקשורת, טיילתי הרבה וראיתי את העולם. באופן עקרוני, בהתחלה הייתי מאוד מרוצה, זה נראה כמו עבודה חלומית: נסיעות עסקים, הסמכה, ראיונות.

אבל אחרי כמה שנים הבנתי שאני נשרף. אתה כל הזמן כותב, כל הזמן הולך למסיבות עיתונאים, כל הזמן מתקשר - זו עבודה קשה רגשית שלא נגמרת. אין נקודת סיום שבה אפשר להירגע, אין מטרה ואין תוצאה.

נעלבתי מתגובות שליליות באינטרנט, דאגתי כשדוברים דיברו אליי בגסות. עבדתי 12 שעות ביום ונראה לי שאני מרוויח טוב, שוכרת דירה. אבל חוץ מהעבודה לא היו לי חיים, יום חופש אחד - והכל מתחיל מחדש.

בשנה האחרונה במשרד, כל הזמן נאבקתי עם עצמי - בכיתי כל הזמן, לא רציתי ללכת לשום מקום, לא רציתי לעשות כלום, התחלתי לנסוע לקורגן לבקר את ההורים שלי לעתים קרובות יותר.. שום דבר לא הניע אותי.

ואז נבהלתי: למה אני כל כך ריק ושום דבר לא עוזר לי - לא ספרים, לא ספורט, לא לישון, לא אמא? היא התעקשה שאלך לפסיכולוג.

במשך 1.5 חודשים, במהלך הפגישות שלנו עם פסיכולוג, פשוט בכיתי מהלחץ שהצטבר עם השנים. אבל בזכות השיעורים האלה גיבשתי שאני ממש לא רוצה ללכת יותר למשרד ולא רוצה להמשיך את הקריירה העיתונאית שלי בכלל. עוד לא ידעתי איפה אני רוצה לגור ומה אני רוצה לעשות, אבל כבר לא רציתי שגרה בעבודה.

יתרה מכך, בחיים אני אוהב שגרה: שגרת יומיום, לוח זמנים, הכל מסודר. אבל בעבודה שלי אני צריך אתגרים, משימות חדשות, משהו יותר בלתי צפוי ומסוכן מאשר פגישות תכנון שבועיות ונסיעות יומיות למשרד. והחלטתי להפסיק.

זה היה מאוד מפחיד, לקח לי הרבה זמן להתכונן. זה היה לפני 10 שנים, ולא פרילנסרים ולא עבודה מרחוק היו נפוצים במיוחד אז.

כל החברים שלי הופתעו מכך שאני לא עוזב למשרד אחר, אלא פשוט לא הולך לשום מקום. שאלו אותי כל הזמן איך אחיה ואיך ארוויח כסף. כמובן שהמחשבות האלה הפחידו אותי, אבל הפחד להיתקע בשגרה עדיין היה חזק יותר. כפי שהתברר, בריאות נפשית זה היה חשוב לי יותר מכסף.

במשך כמה חודשים נחתי וחייתי מחסכונותיי, וחשבתי מה עלי לעשות. ואז התחלתי להרוויח קצת כסף על ידי כתיבת טקסטים מרחוק. וכשמלאו לי 25, אמא שלי הציעה לי במתנה לנסוע לאיזה מחנה שפות בחו"ל וללמוד אנגלית. כך הגעתי לראשונה למלטה.

"במלטה זה היה כאילו יש לי השקפת עולם חדשה"

מלטה הייתה ונשארה מקום פופולרי עבור בחורים שרוצים ללמד אנגלית שפה: יש כאן הרבה בתי ספר לשפות. כאן היו לי חיי סטודנטים, שלא היו לי ביקטרינבורג כשלמדתי כסטודנט להתכתבות. הסתובבתי עם חברים לכיתה, גרתי בדיור סטודנטים ויצאתי. קיבלתי מאוד השראה מזה.

לכן, כשחזרתי הביתה אחרי 1.5 חודשים, הבנתי מהר מאוד שאני רוצה לחזור. אני רוצה להרגיש שוב את טעם החיים הזה ואני רוצה להמשיך ללמוד אנגלית, שלא ידעתי בכלל קודם.

עד אז כבר הוקמו משרות החלקיות המרוחקות שלי, עברתי לחלוטין לצורת עבודה זו ושיתפתי פעולה עם פרסומים שונים, כתבתי משהו ללקוחות. לכן, הבנתי שאני לא צריך לגור ביקטרינבורג יותר. יכולתי ללכת לכל מקום.

לקחתי אַשׁרַאי ושוב נסע למלטה לשנה כדי לסיים ללמוד את השפה. שם נראה היה שיש לי תפיסת עולם חדשה. זה כאילו היית גר בדירה ורק הסתכלת מהחלון, ובשלב מסוים הבנת שיש דלת בדירה הזאת ואתה יכול לצאת. אז ראיתי חיים חדשים לגמרי, חייתי את שנות הסטודנט שלי ודיברתי שוטף בשפה שלא הכרתי. זה היה ריגוש.

זה לא שתמיד רציתי לעזוב, אבל אחרי שחייתי חוויה כזו, הבנתי שאין לי גבולות. עכשיו יש לי לשון ואני חופשי לזוז.

מעולם לא עלתה לי המחשבה "מי יצטרך אותי שם?" מי צריך אותך כאן? אתה בונה את החיים שלך, מה שאומר שאתה יכול לעשות את זה במקום אחר. חשבתי שאוכל לגור במקום אחר, לעבוד, לעשות כמה פרויקטים ואז לחזור הביתה. או אל תחזור - כמו שזה הולך. העולם נראה לי שלם אחד חסר גבולות.

לא הייתה לי תוכנית ברורה. אבל המקרה קבע שאעבור בכל זאת.

גם אחי נסע למלטה ללמוד את השפה. הוא הזמין אותי איתו רק כדי לבלות. הסכמתי, ובזמן שהסתובבתי איתו שם, מצאתי לעצמי בטעות התמחות. היא חזרה לרוסיה, שינתה ויזה והלכה לעבוד בבית ספר לשפות, שם עבדה ברשתות חברתיות ובאופן עקרוני עזרה לסטודנטים רוסים לפתור את הבעיות הדוחקות שלהם.

אחר כך התחלתי לתקשר יותר עם המקומיים, התחלתי להבין טוב יותר כמה מאפיינים תרבותיים, והיה לי מעגל היכרות חדש. כל כך אהבתי, רציתי להישאר.

חייבים לומר שמלטה היא לא גן עדן לגולים מבחינת הבירוקרטיה. לא כל כך קל אפילו לקבל כאן אשרת עבודה, שלא לדבר על אישור שהייה ובעיקר דרכון מקומי. כדי לחיות כאן, אתה צריך לחזור כל הזמן לארץ הולדתך ולהגיש בקשה חוזרת לקבלת ויזה. אבל אי הנוחות האלה לא הפחידו אותי, לא רציתי לגור איפה שקל להשיג מסמכים. רציתי להיות איפה שאהבתי.

תוקף הויזה שלי למלטה פג. ואני יכול להישאר רק אם המעסיק בבית הספר לשפות יכין לי אחד חדש. אבל הוא לא הלך על זה, ואני התחלתי להסתובב ראיונות. סירבתי כל הזמן: אף אחד לא רצה להתעסק במסמכים. כתוצאה מכך נאלצתי לחזור לרוסיה. אבל כבר אז לא העליתי על דעתי לוותר על הכל.

העולם עדיין נראה כמו שלם אחד חסר גבולות, התחלתי לטייל הרבה והתעסקתי מאוד ברשתות חברתיות ושיווק. כאן התחילה הסוכנות שלנו.

"הוצאתי כ-6 אלף יורו על פתיחת החברה - כל החסכונות שלי"

התחלתי להתעניין בשיווק וברשתות חברתיות עוד באוניברסיטה, אבל בהתחלה זו לא הייתה הפעילות העיקרית שלי. התעניינתי בבלוג כשזה עדיין לא היה כל כך פופולרי.

כשהחלה הצמיחה הפעילה של הרשתות החברתיות, חברים התחילו להזמין אותי לכתוב כמה טקסטים, פוסטים ולערוך משהו. אבל גם כשהפעלתי פרויקטים של יחסי ציבור כפרילנסר, נאלצתי לעבוד ברשתות חברתיות. זו הייתה רמה חובבנית למדי, אבל הרשתות החברתיות היו שונות.

בהדרגה התחלתי לצלול לשיווק, ללמוד מדוע קמפיין אחד במדיה החברתית עובד ואחר לא, ומה עושה הקונה. כך נכנסתי למקצוע.

הסוכנות עוד לא התגבשה, אבל התחלתי לקבל עוד ועוד לקוחות. ביניהם היו מסעדות, סוכנות אירועים של חברים, תיאטרון ילדים מתאילנד בבעלות חבר, משרד עורכי דין מיקטרינבורג וכדומה. האמנית Natasha Pastukhova הזמינה אותי לעזור לה עם מותג הבגדים שלה Hello Pepe.

במקביל התחלתי ללמוד ייעוץ ולתת ייעוץ בניהול מדיה חברתית ומיתוג לחברות ואנשים.

ואז בטעות מצאתי את המעצב הראשון שלי, שאיתו התחלנו לקחת על עצמו פרויקטים ביחד. זה איפשר לנו לבצע הזמנות מורכבות יותר, לקבל יותר לקוחות, לגדול ולהגדיל את הצ'ק.

פעם עשינו פרויקט גדול עבור הביאנלה לאמנות עכשווית בוונציה. הם היו זקוקים למפעילי הודעות טקסט שדיברו רוסית ואנגלית ובעלי קשרים באיטליה. הפרויקט היה מאוד גדול ומורכב, שיתפתי בו את כל מי שיכולתי, אבל קיבלנו סיפוק פראי: הפוסטרים שציירנו היו תלויים מעל התעלות בוונציה, זה היה בינלאומי מאוד רציני ומעניין צרכן. ואז הבנתי שאפשר לעבוד עם פרויקטים שונים באירופה, שאני לא מוגבל רק ללקוחות רוסים.

אבל היה מינוס: מערכת הבנקאות ומערכת המס ברוסיה ובאירופה שונים. לא היה רווחי במיוחד לאירופאים לקבל חברות רוסיות בקבלנות משנה בדיוק בגלל זה מסים, מערכות עבודה, מסמכים, תשלום. כמובן שחברות גדולות מרוסיה יכולות לעבוד עם לקוחות בינלאומיים בקלות - יש להן את התהליך הזה מוגדר טוב יותר. קבלנים קטנים כמוני נמצאים במצב קשה יותר. לחברות זרות קל יותר להעסיק מישהו מקומי כדי לא להתעסק בבירוקרטיה. לכן הבנתי שאני צריך חשבון זר. באופן טבעי, בחרתי במלטה, כי אהבתי הכל כאן, אהבתי את המקום הזה.

התחלתי להקים חברה בזמן שהייתי ברוסיה, נוסע מדי פעם הלוך ושוב עם אשרת תייר ופתרתי כמה בעיות.

הקושי העיקרי בפתיחת חברה במלטה הוא שאזרח זר צריך בשביל זה הרבה כסף - 250-500 אלף יורו.

למעטים יש אותם. לכן, זרים מוצאים אזרח מלטזי אשר דה יורה רושם את החברה על שמו. במקרה שלי, שותף עסקי כזה היה חבר שלי שלא היה דמות דמות בחברה, אלא עבד שם בפועל. השגנו הרבה בזכות הקשרים שלה.

הקושי השני בפתיחת חברה בחו"ל הוא שצריך ללמוד את כל המורכבות: פרטי המיסוי, הגשת החזרי מס, כל הניואנסים במסמכים, משכורות. לא מספיק למצוא עורך דין מלטזי שיעזור לך. כדי למנוע ממנו לרמות אותך, אתה בעצמך חייב להיות מודע לכל הניואנסים, שרבים מהם אף אחד לא כותב בשום מקום באינטרנט. לכן טיפלתי בזה בעצמי, נפגשתי עם חברים שיש להם עסק במלטה, שאלתי אותם, עשיתי טעויות, תיקנתי את הטעויות.

פג תוקף אשרת התייר שלי והלכתי הביתה. בן זוגי עסק בניירת במלטה, ואני עבדתי מרחוק במשך זמן מה. כשרשמנו את החברה קיבלתי עבורה אשרת עבודה ויצאתי בראש שקט. עכשיו אני משלם מסים במלטה, מה שאומר שאני תושב מלא.

זה היה סוף 2019, אז הוצאתי בערך 6,000 יורו על הכל - כל החסכונות שלי. בנוסף, בפתיחת חברה יש לבצע הפקדה - לפחות 1200 יורו. אז הוא יוחזר כשהחברה תתחיל לעבוד.

הייתה לנו תוכנית ברורה: בת זוג אטפל בלקוחות מלטזים, ואני אטפל ברוסים ואחרים. מה יכול להשתבש? אבל עסקים הם פעילות מאוד לא יציבה. בסוף יצא שהתחלתי כמעט הכל מחדש שלוש פעמים.

"לפעמים אני אומר בפזיזות שאני אסגור הכל"

אפשר לכתוב תוכנית עסקית, אבל אי אפשר לקחת בחשבון את החיים. ראשית קוביד התחיל, וכשיש מגיפה ומשבר פיננסי, החנויות סגורות, אין בידור. במקרים כאלה, הדבר הראשון שחברות מוותרות עליו הוא פרסום ושיווק.

הכל נעצר אצלנו, ההסכמים המקדימים נפלו. זה פגע קשה בעסק. זה היה קשה, אבל האמנתי שאוכל לעבור את זה, שנשקם דברים.

לאחר המגיפה התחלנו בהדרגה להתאושש והתחלנו להגביר שוב את קצב העבודה, אך נוצר מצב חדש בעולם. כ-80% מהרווחים שלנו הגיעו מרוסיה, ומשם גם אנחנו נמחק עובדים. אבל בשלב מסוים היה קשה או בלתי אפשרי לבצע ולקבל תשלומים. בנוסף, בגלל חוסר היציבות הכללית, מעט אנשים חשבו על רשתות חברתיות באותו רגע; החיים החלו להשתנות שוב. באותו רגע הבנתי שאנחנו תקועים. אבל גם אז הרצון להמשיך לעבוד לא עזב אותי.

והמכה השלישית הייתה כשהשותף העסקי שלי אמר שהיא עייפה ועוזבת את החברה. זה היה בדצמבר 2022, זה כבר היה חופשת חג המולד במלטה, שום דבר לא עבד. והייתי צריך בדחיפות לשנות את כל המסמכים, לעשות הכל מחדש, כי היא הייתה המייסדת.

בנוסף, חמישה לקוחות מלטזים רדפו אחריה, וזה כסף הגון. הם עזבו כי במלטה מעריכים מאוד קשרים אישיים - היא הובילה את הלקוחות האלה, והם לא רצו להישאר בלעדיה. באופן כללי, המלטזים לא כל כך קל לעבוד איתם: הם די קשוחים בכסף בכל מה שנוגע. התפתחות העסק שלהם, יש להם נפוטיזם מושרש מאוד.

עזיבתם של אותה ושל לקוחותיה גרמה בסופו של דבר להפסדים כספיים גדולים.

אבל בזמן הזה כבר התקשתי מכל העליות והמורדות, לא בכיתי, לא יכולתי להתמוסס, לסגור הכל ולעזוב.

יש לי חובות כלפי העובדים שלי וכלפי הלקוחות שלי. ובסופו של דבר, זה הדבר האהוב עליי, שאני לא יכול לוותר עליו, לא משנה כמה זה קשה.

החברה הועברה בסופו של דבר לחבר שלי, הוא בריטי ויכול לפתוח עסק במלטה ללא השקעות ענק. כל המסמכים שופרו. כל ניירת ההעברה עלתה לי בערך 3,500 יורו.

הסוכנות שלנו פועלת כ-2.5 שנים, ובאופן כללי אני יכול לומר שנשברנו ואפילו קצת יותר. הרווחתי קצת כסף לעצמי, אבל לא הרבה. אני חושב שזה לא רע, בהתחשב בכל הבעיות שלנו ובגיל הצעיר של הסוכנות. אין לי עדיין תקציב ליאכטה, למרות שהייתי רוצה. אבל יש תקציב לשלם באופן עקבי לעובדים, לשלם מיסים, לשכור מעצב חדש ועדיין להרוויח מעט.

יש לי צוות של שישה אנשים שעובדים איתי ומקבלים שכר על בסיס חתיכה, בהתאם לפרויקט, נפח וכדומה. יחד עם זאת, הם עצמם מתעניינים למשוך לקוחותשיהיו יותר פרויקטים. כל הצוות שלי מרגיש בנוח לעבוד במצב הזה.

כמובן, כשאתה פותח עסק, אתה חושב שעכשיו תגדיר הכל במהירות ותשחה בכסף. אבל זה מצחיק, אין צורך להחזיק אשליות.

לפעמים, כשאני עובד 24/7 או כשלא הכל מסתדר בפעם הראשונה, בלהט הרגע אני אומר שאני אסגור הכל עכשיו ואלך לעבודה להשכרה. ואז אני חושב שכשאהיה בן 80, אחשוב על מה שעשיתי בשביל עצמי. ולא יהיה לי מה לענות לעצמי. ואז אני מבינה שאני רוצה לעבוד על היצירה שלי. עד כה אני חושב שאני בדרך הנכונה.