"זה הגיהנום": 3 סיפורים כנים של אנשים שהציקו להם בבית הספר
Miscellanea / / October 18, 2023
הגיבורות שלנו עדיין מרגישות את ההשלכות של בריונות.
על ידי לפי אונסק"ו, ברחבי העולם, כמעט כל ילד שלישי בגילאי 9 עד 15 חווה הצקה בבית הספר לפחות פעם בחודש. ברוסיה המצב קשה עוד יותר: 42.5% מהתלמידים שלנו מציקים.
בריונות יכולה ללבוש מגוון צורות: החל מקריאת שמות פשוטה ועד השפלה אמיתית ופגיעה פיזית קשה, כאשר לא רק הנפש, אלא גם בריאותו של הילד בסכנה. לעתים קרובות ילדים לא יכולים להשיב מלחמה נגד עבריינים וחוששים לספר למבוגרים על הצרות שלהם, אז הם סובלים בשתיקה.
"לא רציתי לחיות"
ליסה
בן 21, טיומן.
הַתחָלָה
בכיתה א' התחלתי להרכיב משקפיים, והציקו לי, תחילה על ידי קבוצה קטנה של ילדים, ואחר כך על ידי כל הכיתה. לרוב זה היה רק כינוי, אבל היו גם התקפות פיזיות כלפיי. למשל, לעתים קרובות לקחו לי את המשקפיים ונשברו, אבל הם היו יקרים, היה יקר להחליף אותם בכל פעם. יכולתי להידחף או אפילו להכות אותי. הם לא רצו לשבת או לדבר איתי, הם אמרו: "אל תבוא, אתה מרכיב משקפיים".
והייתי קטן מאוד ולא הבנתי למה בדיוק אני שִׂנאָה. בהדרגה פיתחתי את האמונה שמשקפיים זה נורא ושמשהו לא בסדר איתי. והתחושה הזו גדלה עד סוף הלימודים. לא היה לי אומץ להשיב מלחמה, פשוט התעצבנתי והתחלתי לבכות. ובכיתי עד כיתה ט' בלי להפסיק. לא היה נהוג להתלונן בבית, אז שתקתי.
ניסיתי להיות חבר של חבר לכיתה שנמשכתי אליו מאוד. אבל היא החזיקה אותי קרוב כך לִלְעוֹג. היא הייתה לוקחת את הדברים שלי וזורקת אותם הלוך ושוב עם שאר הילדים עד שנהייתי היסטרית.
כל יום, או בשבועות הטובים כל יומיים, שמעתי מחבריי לכיתה "מפחיד", "שמן", "שמן", "לעמוד לידך זה מגעיל", "להיות כמוך זה מגעיל".
שִׂיא
יום אחד חבר לכיתה דחף אותי לתוך הקיר במהלך החינוך הגופני כל כך חזק ששברתי את הראש ונוצר לי פצע ענק על המצח. המורים משכו בכתפיהם ואמרו שקל להיפצע בחינוך הגופני. ולפני מילולית עלבונות לא היה אכפת להם בכלל.
באופן טבעי, הלכתי לבית הספר כאילו אני הולך לעבודת פרך. כל יום קמתי בכוח ומשטטתי לשם. ויצאתי משם באושר פראי שאני הולך הביתה. ריחמתי מאוד על עצמי, לאורך כל השנים תהיתי: למה אני? בשביל מה?
כתוצאה מכך, בכיתה ט' הגעתי להתמוטטות עצבים.
רעדתי כולי, לא הלכתי לבית הספר במשך חודש. הדבר המוזר ביותר הוא שאני לא זוכר מה בדיוק קרה; זה היה כאילו הפרק הזה נחתך מהזיכרון שלי. אבל הרגשתי ממש רע, וההורים שלי לקחו אותי לפסיכולוג. השיעורים עזרו לי בדיוק שנה. אפילו התחלתי ליהנות מהחיים. חבריי לכיתה המשיכו להציק לי, אבל נראה שלא הגבתי לזה.
שנה לאחר מכן הכל חזר לקדמותו, והדיכאון התחזק עוד יותר. עליתי הרבה במשקל, אבל הם המשיכו להציק לי. יתרה מכך, בבית ההורים שלי התווכחו ללא הרף. מגיהנום אחד, בבית הספר, חזרתי לבית אחר, שבו כל הזמן היו צרחות.
לא רציתי לחיות, היו לי מחשבות אובדניות כי לא הייתי מאושרת בשום מקום. כל הזמן חשבתי שאני פשוט לא רוצה לעשות כלום ולא רוצה לחיות בכלל. וחלמתי למות כמה שיותר מהר. אבל עדיין לא היה לי את האומץ לעשות שום דבר עם עצמי.
לא ידעתי איך לזרוק את כל הטינה והתוקפנות שלי, ועשיתי מחוסר הכרה פגיעה עצמית: אספתי את השפתיים והידיים שלי עד שדיממו, כוסתי ציפורניים, קרעתי פצעים כדי שלא יגלידו ונוצרו צלקות.
שורה תחתונה
וזה נמשך עד סיום הלימודים. כשסיימתי את הלימודים הרגשתי הקלה כזו שאי אפשר להעביר. זה כאילו סחבתי מטען בלתי אפשרי כבר 11 שנים ועכשיו הורדתי אותו. שמחתי להפליא שלעולם לא אראה שוב את חברי לכיתה. ומיד הרגשתי הרבה יותר טוב.
כל הבריונות הזו גבתה ממני מחיר. אני כבר מבוגר, אבל אני עדיין לא תופס את עצמי בכלל.
אין לי תחושת ביטחון עצמי ואהבה לעצמי, מאוד קשה לי לטפח את זה בעצמי, לפעמים אני אפילו שונאת את עצמי.
יש לי בעיות אמון, קשה לי מאוד להיפתח לאנשים. לפעמים אני מפחדת לספר לחברים שלי משהו כי אני דואגת שהם יצחקו עליי או ישתמשו בזה נגדי. ואני עדיין לא לגמרי יודע איך להתמודד עם כל זה.
עכשיו אני מרגיש טוב כשאני עושה מוזיקה ומופיע על הבמה (אני מתופף בלהקה). במיוחד באותם רגעים שאתה עולה לבמה, אתה מתקבל במחיאות כפיים ומתחיל לנגן את האהוב עליך שירים. אני גם מרגישה טוב יותר כשאני מתחילה לטפל בעצמי, לעשות סדר בעצמי, כדי להפריך את כל השמות בכיווני.
"כמה אנשים זרקו את השאריות שלהם על הצלחת שלי."
אירה
בן 31, קירוב.
הַתחָלָה
בית הספר היסודי עבר בצורה חלקה יחסית. כן, מישהו הציק למישהו, הבנים יכלו לגנוב את המשמרת שלי ולזרוק אותה לחדר הגברים, הם יכלו לזרוק עליי חפץ מכתבים או לדחוף אותי בהפסקה. אבל או שהזיכרון שלי עובד בצורה מאוד סלקטיבית, או שהוא לא היה מכוון רק אליי. זה היה כאילו כל הילדים בבית הספר היסודי שלי היו באינטראקציה כזו. אולי בגלל זה הייתה לי הרגשה ברורה שזה נוֹרמָה.
החלק הקשה ביותר התחיל בכיתה ה'. עברנו דירה, והלכתי לבית ספר חדש בהתרגשות פרועה. יש לי הורים מאוד קפדניים ותובעניים. נזפו בי על הציונים הגרועים שלי ועל מה שהם חשבו שזה המראה הבלתי מטופח שלי. לכן, מאז ילדותי, ניסיתי לעשות הכל כדי לרצות. הגעתי לכיתה החדשה עם גישות כאלה.
אני עדיין לא יודע מה הייתה הטעות שלי. אולי ב רוֹך, בשקידה יתרה בלימוד, בשתיקה. כבר ביום הראשון, חבריי לכיתה הקיפו אותי, הצמידו אותי לשולחן שלי, לא אפשרו לי לעזוב, והחלו להפציץ אותי בשאלות. מהרגילים כמו "איפה אתה גר?" ו"מה אתה אוהב לעשות?" הם המשיכו לכמה סרקסטיים מהסדרה "למה החצאית שלך כל כך מטופשת?" ו"למה יש לך קול כזה מוזר?" הייתי מבולבל אז ולא יכולתי לעשות שום דבר ראוי תשובה. היא השפילה את עיניה, שתקה או מלמלה משהו בשקט.
מאותו רגע הם חשו בי חולשה. לא היה יום שאחד מחבריי לכיתה לא חטף לי את החפצים, דחף אותי, קרא לי לוזר, משך לי בשיער או סטר לי בראש. לא בשובבות, אבל בכל הכוח לגרום לי לבכות מכאב. ככל שהם תקפו אותי יותר, התכוושתי יותר. רציתי להצדיק את עצמי בפני כולם ולהגיד שאני בעצם נורמלית.
בבית לא התלוננתי כי הייתי בטוח שההורים שלי לא יעזרו לי ויחשבו שזה שטויות ולא בעיה.
מאוד אהבתי את הבגדים. לא לבשתי את הסוודרים החדשים ביותר, מכנסיים לא אופנתיים, צבעים כהים. לא בגלל שלא היה לנו כסף, אלא בגלל שההורים שלי חשבו שבית ספר זה לא תצוגת אופנה ואין טעם לפנק אותי. פעם הם שלפו את הקרדיגן שלי, זרקו אותו במשך זמן רב, ואז זרקו אותו לתוך דלי לשטיפת הרצפות. פעם אחרת חבר לכיתה מוּרָם המראה שלי מצחיק אותי מול הבנים. ככל שהיא אמרה שאני זונה מלוכלכת, כך כולם צחקו יותר. בסוף היא גם ירקה עליי. פשוט פרצתי בבכי ורצתי לשירותים.
היה גם פרק שבו בקפיטריה של בית הספר כמה אנשים זרקו את השאריות שלהם על הצלחת שלי, ואמרו שזה האוכל רק בשבילי.
שִׂיא
הדבר הכי גרוע היה בכיתה ט', כשנתקלתי בטעות בחבר לכיתה במסדרון. היא לא אהבה את זה, היא הכתה אותי אחרי הלימודים ליד המוסכים. לא יכולתי שלא ללכת כי הייתי בטוח שזה יחמיר. וכשהלכתי, הרגליים שלי היו כמו אבן, חשבתי שהם ירביצו לי שם.
הם לא הכו אותי. קהל שלם נאסף שם. מישהו זרק עלי אבנים קטנות, מישהו זרק בולזיים, מישהו פשוט צחק וחיקה את הקול שלי ואת הדרך שבה בכיתי. והילדה הזו צרחה שאני יצור שפל, שאנשים כמוני שייכים לערימת האשפה. עמדתי שם ולא העזתי להגיד כלום. בהדרגה הם השתעממו, והקהל התפזר.
נראה שכן המורים לא שם לב. אף אחד מעולם לא הפריע להתקפות האלה, ומעולם לא התלוננתי. חלקית כי ידעתי שהם לא יעזרו לי, וחלקית כי אמרו לי ישירות: אם תתלונן, נהפוך את חייך לגיהנום.
למרות שבשבילי זה כבר היה גיהנום. מכיתה ה' עד י"א, כמעט כל יום סבלתי מהשפלה, בכיתי והפכתי למסגר. יש לי לא היו חברים, כמעט אף פעם לא הלכתי בחצר. תמיד מיהרתי הביתה להתחבא בחדר שלי עם ספר. ספרים היו עולם הישועה שלי.
שורה תחתונה
בשלב מסוים בכיתה ח' התעניינתי בספרות מעריצים והתחלתי אותה בעצמי לִכתוֹב. מצאתי חברים באינטרנט, אנשים שקוראים את הסיפורים שלי ואיתם יכולתי לדון, כך נראה, על כל דבר. אף פעם לא ראיתי אותם, אז לא היו שיחות וידאו, לא רשתות חברתיות, רק פורומים שבהם שוחחנו על הכל. ועד כמה שזה נשמע מוזר, זה עזר לי לא להשתגע. הסיפורים שלי והחברים הווירטואליים שלי שנתנו לי תמיכה ושיבחו את היצירתיות שלי. אז הרגשתי צורך.
הייתי בסיום התואר זמן קצר מאוד. לא רציתי לחגוג עם האנשים האלה. ברחתי משם ולא שמרתי כמעט צילום אחד, אף מחברת למזכרת, כלום.
כל מה שקשור לבית הספר עדיין מגעיל אותי.
עכשיו אני עובד הרבה עם פסיכולוג. אני עדיין מאוד לא בטוח בעצמי, וצריך לי הרבה כוח ואומץ להתחיל לתקשר עם מישהו. לפעמים אני מסתכל על עצמי במראה ו אני חושב שאני פריק. עברו הרבה שנים, אבל הילד שבי עדיין לא נרפא, ולעתים קרובות אני רוצה לחבק את אירה הקטנה ולרחם עליה, להגיד שהכל יהיה בסדר.
"בריונות הביאה אותי לאנורקסיה"
נסטיה
בן 21, יקטרינבורג.
הַתחָלָה
התחלתי להציק לי כשהייתי בן חמש, וזה נמשך כל כך הרבה זמן שהתחלתי לחשוב שזה נורמלי.
בגן העבירו אותי לקבוצה עם ילדים גדולים יותר כי הייתי ילד מבריק. ושם תקפו אותי מיד. הם כל הזמן קראו לי נזלת ועשו לי דברים מגעילים. זה נמשך הרבה מאוד זמן והסתיים רק כשנפצעתי קשה.
ילדה אחת חשבה שבמהלך הליכה דפקתי עליה נטיף קרח. בשביל זה היא אני תפס, הכה את ראשי בקיר לבנים ושבר לי את הגבה. לקחו אותי לבית החולים ותפרו אותי.
הרופא אמר שהיה לי מזל גדול: יכולתי לאבד את העין.
רק אחרי הפרק הזה המבוגרים נבהלו. המורים ביקשו מההורים לא להביא את הנושא לבית המשפט ולא לכתוב תלונה, אך בתגובה הם בכל זאת ניסו לוודא שאף אחד לא יפריע לי. אחרי זה הם לא נגעו בי, אבל הם אף פעם לא קיבלו אותי.
לא היה שום דבר נורא בבית ספר יסודי. הם הקניטו אותי כי באתי ממשפחה ענייה גדולה; הם יכלו לקרוא לי בשמות ולהציק לי בדרך כלשהי. לפעמים נעלבתי ובכיתי, אבל לא יותר.
אבל בכיתה ה' עברתי לכיתה אחרת, חזקה יותר, והיו שם בחורים מוזרים. הדבר המועדף לעשות היה לזרוק תיק מהחלון, לזרוק קלמר לפח, או לצלם מישהו בשירותים ולהראות אותו לכולם.
לא התקבלתי במיוחד בשיעור הזה, כי הייתי חדש, זר, והם התנערו ממני. אבל לא רציתי לחדור ולא ממש יצרתי קשר בעצמי, ישבתי בשקט.
שִׂיא
אבל בכיתה ו' רכשתי "חֲבֵרָה». רק לאחרונה הבנתי שכל מה שהיא עשתה לי לא נורמלי. בבית הספר לא חשדתי שמשהו לא בסדר. במשך כמה שנים שהיינו חברים, היא הציקה לי באופן קבוע. יכולתי להגיד לכל הכיתה שאני מגדלת שפם או שהשדיים שלי קטנים מדי. אבל לעתים קרובות במיוחד היא שמה לב למשקל שלי. כל הזמן, כשהיו יותר אנשים בסביבה, במיוחד בנים, היא אמרה שהישבן שלי גדול מדי, הרגליים שלי עבות מדי, הצדדים שלי תלויים למטה.
לא הייתי עבה. הייתי גבוה ורקדתי, אבל אף פעם לא הייתי ממש גבוה או שמן.
כשהסתכלו עליה, גם חבריי לכיתה התחילו להציק לי. היו אנשים שהתחילו לומר שיש לי רגליים עבות מאוד ולהקניט אותי על כך שאני אוכל לחמניות בקפיטריה של בית הספר. הם הרימו את החצאית שלי ותפסו לי את הישבן. פעם הרימו לי את החצאית ככה מול הבנים כדי שכולם יצחקו. הסתובבתי בחדות, מעדתי, נפלתי ושברתי את רגלי. זה הרגיע קצת את כולם, והם התחילו להתייחס אליי קצת פחות באגרסיביות.
בכיתה ח' ירדתי 12 קילוגרם. השיער שלי התחיל לנשור והמחזור נעלם.
ולמרות זאת, נראה לי שאני שמנה, למרות שלמעשה הפסקתי לאכול והפכתי ללמוד בצורה אינטנסיבית יותר ריקוד. שקלתי את עצמי כל הזמן ומדדתי את עצמי, סופרת כמה גרם וקלוריות אכלתי.
ומתי זה התחיל אצלי RPP, חברה שלי הפסיקה להגיב על המראה שלי, הם התחילו להציק לי פחות. אבל בפנים לא הרגשתי הקלה, כל הזמן חשבתי שאני צריך לרדת עוד יותר במשקל. בגלל הבריונות הזו, לא יכולתי לבנות מערכת יחסים בריאה עם אוכל במשך זמן רב, רק לאחרונה הפסקתי לפחד לאכול.
שורה תחתונה
בכיתה י', איכשהו קרה באופן טבעי שהמעגל החברתי שלי השתנה, התחלתי לעסוק בפעילות חברתית, וזה עזר לי להתגבר על עצמי ולהתחיל לאכול שוב.
אבל עכשיו הקשר שלי עם הגוף שלי עדיין קשה. לפעמים אני מתעצבן על המספרים על הסקאלה, אני חושב הרבה פעמים על המשקל שלי, על האם אני נראה מספיק טוב. והדרך לקבלה עצמית רק מתחילה.
גלה מה לעשות🧐
- מה לעשות אם מורה מציק לילד
- מהי בריונות ברשת ולמה אין לזלזל בסכנתה
- העיקר לקבל את עצמך ולא להתבכיין. חוות דעת של דגם עם תותב ורוניקה לבנטס
- מה אתה יכול ומה אתה לא יכול לעשות אם מציק לילד בבית הספר: עצה מלודמילה פטרנובסקאיה
- איך לעזור לילד שלך לפתח ביטחון עצמי